לא פעם אנחנו מעניקים תכונות אנושיות לחיות בר: ברדלס הרודף אחרי טרפו נתפס בעינינו כאכזרי, האנטילופה הנרדפת – מסכנה וכן הלאה, למרות שברור לנו שההתנהגות של בעלי החיים אינה מונעת מאידיאולוגיה, קטנוניות, טוב לב או רצון "לסגור חשבון". אבל את הסבל והעצב העמוק בעיניהם של האריות בסרט "אריות דמים" – Blood Lions – אי אפשר לפספס.
הסרט התיעודי המטלטל הזה עוקב אחרי תעשיית הגידול של אריות בדרום אפריקה – בין 6,000 ל-8,000 אריות מוחזקים במתחמים מגודרים למטרות מסחר וציד. לאדם מבחוץ, שמעולם לא ביקר בחווה מסוג זה (לעיתים הן מכונות "שמורות פרטיות"), קשה לתפוס את ממדיה של התעשייה האכזרית, שהצפייה בסרט חושפת אותה נדבך אחר נדבך. חלק מהחוות מתהדרות בגידול אריות למטרת שימור והחזרה אל הטבע, יש כאלה הקולטות מתנדבים צעירים ונלהבים מחו"ל – כל מתנדב משלם סכום כסף נכבד עבור הזכות לעבוד בחווה, להאכיל את גורי האריות ולשחק איתם, אפילו לישון איתם במיטה אחת. הכוונות של הצעירים, רובם אמריקאים ואירופים, טובות והם פועלים מתוך אהבה לבעלי חיים ולטבע. אין להם מושג קלוש שלמעשה הם חלק מתהליך אכזרי מאין כמותו שמכניס ממון רב לבעלי החוות וגורם סבל בל יתואר לאריות.
מידע נוסף:
- דרום אפריקה – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים וטיפים
- קייפטאון – מדריך מסע אחר – כתבות מסלולים וטיפים
- דרום אפריקה שלא היכרתם
אריה לבן צעיר מאחורי הסורגים. אי אפשר שלא להבחין בסבל הניבט מעיני האריות בכלובים | צילומים: שאטרסטוק
האריות מוחזקים באזורים מגודרים, מרביעים אותם שוב ושוב בתוך אותה המשפחה, כך שהם סובלים ממחלות ומומים גנטיים, הגורים מופרדים מהלביאה זמן קצר אחרי הלידה, על מנת שזו תתייחם, תיכנס שוב להריון ותגדיל את מספר האריות בחווה. בעלי החיים הגדולים והעוצמתיים הללו, שצריכים מרחבים כדי לרוץ ולצוד בהם, מוחזקים בשטח קטן, שותים מתוך שוקת אבן ואוכלים נתחי בשר שנזרקים אליהם מעבר לגדר, לעיתים פגרי חיות משק שהואבסו באנטיביוטיקה, דבר הגורם נזק נוסף לאריות. תנאי המחיה הקשים מביאים את האריות להתפרצויות זעם רנדומליות, להתנפל על אריה אחר ללא סיבה נראית לעין, לפסוע הלוך ושוב בנתיב החוזר על עצמו, לנעוץ מבט מלא סבל דרך חורי הגדר.
כפיר אריות בכלוב. את הגורים מפרידים בגיל צעיר מאוד מהאמהות ומאכילים אותם מבקבוק
אבל זוהי רק תחילתו של הסיפור העצוב. את הכסף הגדול בעלי החוות עושים ממסעות ציד, הנקראים cage hunting – ציד כלובים. ציידים בעלי ממון מעבר לים מזמינים דרך האינטרנט את האריה שאותו הם רוצים לצוד: באתרי החוות מופיעות תמונות של אריות בוגרים, אריה בעל רעמה כהה נחשב נחשק במיוחד ומחירו גבוה יותר מזה של אריות עם רעמה בהירה או לביאות. לאחר שעניין התשלום הוסדר, הציידים טסים לדרום אפריקה, מבקרים בחווה, חווים לינת שטח, מתרגלים בירי למטרה ואז יוצאים לצוד את האריה "שלהם", שכזכור נמצא בתוך מתחם מגודר ואינו יכול לברוח. בסופו של מסע הציד המזעזע, שאורך רק כמה דקות, הצייד יכול לקנות מזכרת: פוחלץ של האריה שאותו צד. והגרוטסקיות לא תמה: אפילו אריות שמתו ממחלות מספקים מקור הכנסה לבעלי החוות – את הגופות שלהם מוכרים ללקוחות במזרח הרחוק, על מנת לרקוח מהעצמות תרופות ותכשירים.
ללטף אריה, לטייל בחברת אריות, לשחק עם הגורים – כל אלה הופכים את המבקרים, ללא ידיעתם, לשותפים לתעשיית הגידול
למרות שהנעשה בחוות המוות ידוע היטב לשלטונות דרום אפריקה, הניסיון לחוקק חוק שיאסור על גידול אריות נעצר בבית המשפט הגבוה, כשערר שהגישו המגדלים התקבל. החלטת בית המשפט היוותה למעשה גושפנקה לגידול אריות למטרות מסחר והתופעה התרחבה מאוד בשנים האחרונות. באחד הרגעים המתסכלים בסרט מסבירה נציגה של המשרד להגנת הסביבה שהם אינם פועלים נגד החוות, כיוון שמדובר בפעילות שמתרחשת על קרקע פרטית.
הסרט מתנהל בשני ערוצים מקבילים: הראשון הוא תחקיר נוקב של העיתונאי ואיש הטבע הדרום אפריקאי איאן מיצ'לר, שנוסע בין החוות ונתקל לא רק במחזות קורעי לב של אריות אומללים, אלא גם באטימות ואפילו באלימות מצד החוואים. המסע שלו מותח קו בין תפיסת העולם שהובילה לאפרטהייד לבין היחס לאריות. מי שזלזל באופן בוטה כל כך בזכויות אדם, למה שידאג לרווחתם של חיות בר?
במקביל לתחקיר של מיצ'לר, הסרט עוקב אחרי מסעו של צייד אמריקאי, ריק סוואזי, שמתקשר לאחת החוות ומזמין אריה שאותו הוא מבקש לצוד. הצופה מתקשה להחליט מה מניע את ריק – סקרנות הנובעת מחוסר מודעות או רצון לחשוף תופעה שאין כל קשר בינה לבין ציד מהסוג האהוב עליו. המסע של ריק מסתיים בבת אחת ובאופן לא צפוי, מה שחושף צד נוסף של העולם האפל והמושחת של גידול האריות.
אחרי הביקור הראשון בחווה לגידול אריות, מספרת פיפה הנקינסון, מפיקת הסרט, היא לא הצליחה להירדם במשך כמה לילות | צילום: Pippa Hankinson ©
לישראל הגיע הסרט Blood Lions להקרנה מיוחדת בסינמטק תל אביב, בחסות ספארי קומפני ובנוכחות פיפה הנקינסון, מפיקת הסרט, ודניאל טרנר מהארגון הבריטי Born Free שעוסק ברווחתם של חיות בר. בדברים שנשאו השניים לפני ההקרנה חזר המונח "תיירות אחראית" – תיירות המתייחסת בכבוד לבעלי החיים ולטבע.
לשאלה מה אנחנו, בישראל, יכולים לעשות כדי לעזור למגר את התופעה הנתעבת, עונה פיפה בפשטות: לא לבקר בחוות שמאפשרות ללטף או להאכיל כפירי אריות, לא לטייל עם אריות בוגרים כפי שעושים בכמה מהשמורות הפרטיות, לא להתנדב במקומות שבהם הטיפול באריות כולל האכלה ידנית ומשחקים עם הגורים. הקשר הקרוב מדי עם בני האדם פירושו לא רק שהאריות האלה לעולם לא יוכלו לחזור אל הטבע, אלא גם שהאמון שהם נותנים בבני אדם יקל על הציידים להרוג אותם. אם זרם ההכנסות מתיירים המבקרים בשמורות פרטיות וממתנדבים הבאים לעבוד שם ייפסק – המוטיבציה לגדל אריות למטרות מסחר תקטן.
אריה לבן בוגר. ככל שהרעמה מלאה ויפה יותר, האריה נחשב לנחשק יותר והמחיר הנדרש מהציידים גבוה יותר | צילום: Pippa Hankinson ©
צד מורכב יותר של המאבק נגד חוות הגידול הוא הקשר עם ארגוני ציידים, שכן מי שאוהב לצוד ורואה בכך ספורט לגיטימי לא ישנה את דעתו בגלל תמונה של אריה עצוב מבט. עושי הסרט וארגונים סביבתיים מפנים את מאמצי הסברה לציידים בדרך שונה: הם מצביעים בפניהם כי ירי באריה הכלוא בכלוב רחוק מאוד מהספורט החביב עליהם.
אריות דמים, טרייל של הסרט
איסור מוחלט על התופעה טרם הושג, אבל יש הצלחות, גם אם קטנות. כך, למשל, ממשלת דרום אפריקה אסרה על הוצאת גופות או חלקי גופות של אריות מחוץ לגבולות המדינה, מה שיעצור את מכירת העצמות ליצרני תרופות במזרח הרחוק וציידים לא יוכלו לקחת איתם את הפוחלץ של האריה שהרגו, דבר שאולי יפגע ברצון שלהם להשתתף במסעות של ציד כלובים.
ויש את האפקט המצטבר של הסרט, שגם ימים אחרי הצפייה בו קשה להתנער מהמראות. מבט אחד בעיניו של אריה שנולד וגדל בכלוב, שם הוא גם יימצא את מותו ממחלות או מכדור של רובה ציד, מבהיר לצופי הסרט שגם אם המאבק לא קל, אסור לוותר.