כבר שנתיים שותקים הרובים בקאבול (Kabul). עיר הבירה של אפגניסטן, שמראות מלחמה היו שגרת חייה במשך עשרות שנים, התרגלה ללילות שקטים ללא הפגזות ופיצוצים. אבל לא כל המלחמות תמו. אחת מהן עדיין מתנהלת, שקטה אך לא פחות עיקשת: נשות אפגניסטן מנהלות את הקרב על זכויותיהן ועל מעמדן בחברה; מאבק שעד לא מזמן, תחת שלטון הטאליבן, קשה היה אפילו לדמיין שייעשה בגלוי.
"לא ייאמן מה מסוגלות לעשות כמה טונות של חומר נפץ אמריקאי", אומרת נג'יה סאייל, לוחמת ותיקה לזכויות נשים באפגניסטן. "העיר אמנם הרוסה, העוני מחפיר והעתיד לא ברור, אבל הטאליבן איננו ואנחנו יכולות לצאת מן הבית ללא הבורקה (כיסוי פנים וגוף) ובלי חשש מהתנכלויות של משמר הצניעות".
את המאבק מנהלות כיום בעיקר נשים שפעלו בתנאי מחתרת כבר בתקופת שלטון הטאליבן. גם בתקופות הדיכוי הקשות ביותר הן לא הפסיקו להאמין בזכויות בסיסיות, אמונה שגבתה חיי נשים לא מעטות. מאז 1996 ועד המהפך של נובמבר 2001, נשים לא יכלו לצאת מביתן בלא לוויית קרוב משפחה. אשה שנראתה ללא בורקה, שתכסה את פניה וגופה, הסתכנה במאסר ובעינויים. בנות לא הורשו ללמוד בבתי ספר, ועל יציאה לשוק העבודה לא היה מה לדבר.
במסגרת ועידת בון, שקבעה בחורף 2001 את הקווים המנחים לעיצובה של אפגניסטן החדשה, ניתנה תשומת לב מיוחדת לזכויות הנשים. הדרך למימוש ההתחייבויות, שהשלטון קיבל על עצמו תחת לחץ בינלאומי מאסיבי, עדיין ארוכה. בינתיים, אף אשה עוד לא שרפה את הבורקה. נהפוך הוא, רוב הנשים מכסות את פניהן בציבור, ולאור אי הוודאות הפוליטית הן מעדיפות להתייחס בספקנות למעמדן החדש. לא פעם אני שומע: "לא כל אנשי הטאליבן עזבו את העיר. חלק מהם רק גילח את הזקן ומחכה לשעת כושר".
 |
המודעות לחשיבות ההשכלה הגבוהה וכך גם המוטיבציה לשפר את מצב החינוך. משרד החינוך התחייב לצמצם בשנים הקרובות באופן דרמטי את שיעור האנאלפבתים, שעובד כיום על כשמונים אחוז, אבל יש בעיות תקציב ורוב בתי הספר הרוסים |
בחזרה לבית הספר
למרות הזהירות והספקנות, יש שינויים הבולטים לעין: כארבעים אחוז מהבנות (לעומת שמונים אחוז מהבנים) לומדות בבתי ספר. הן משלימות בגיל הנעורים חומר לימוד בסיסי שהיו אמורות ללמוד בילדות. נשים יוצאות לשוק העבודה והולכות לבדן ברחובות. ויש גם כתובת למהפכה: המשרד הממשלתי לענייני נשים.
במתחם הממשלתי המבוצר אני פוגש את נג'יבה שאריף, סגנית השרה לענייני נשים ואישיות מאוד מוכרת באפגניסטן. לשאריף קריירה מפוארת של כעשרים שנה, בהן היתה עיתונאית וקריינית בטלוויזיה האפגנית, קריירה שהופסקה רק לכאורה בתקופת שלטון הטאליבן. בשנים אלו עסקה שאריף בעבודה עיתונאית מחתרתית בהרי צפון אפגניסטן, בשיתוף הברית הצפונית הלוחמת של המנהיג המיתולוגי אחמד מסעוד.
 |
עשרים נשים, חלוצות, מתכוננות לערב הגדול בבית הספר לטיפוח היופי, אחרי שלושה חודשי לימוד אינטנסיביים. |
רק בתחילת אוקטובר 2003 זכתה שאריף במשרה היוקרתית החדשה, אחרי שקודמתה בתפקיד נאלצה להתפטר עקב התבטאויות ודרישות שנראו לנשיא המדינה מרחיקות לכת מדי. בהתאם לכך, שאריף מתבטאת בזהירות יתרה. אבל רוח קרב מורגשת בין השורות: "אחרי 25 שנות מלחמה, לא רק התשתיות באפגניסטן הרוסות, גם החברה האפגנית זקוקה לשיקום. לא קל להתגבר על דפוסי התנהגות שהשתרשו במהלך שנים כה רבות של דיכוי האשה. אני יודעת שהדרך עוד ארוכה, אבל יש גם תוצאות שאפשר להתגאות בהן".
רשימת המגבלות שהוסרו היא ארוכה. ההישג הגדול ביותר, לדבריה, הוא החזרת הנשים למוסדות ההשכלה. "סבלנו לא רק בגלל שמנעו מאיתנו את האפשרות ללמוד ולעבוד. המחשבה שלילדינו מצפה גורל דומה החרידה אותנו", היא נזכרת. זאת ועוד: משרדה פתח באחרונה לשכות ב־29 מתוך 32 מחוזות המדינה, והן מציעות אוזן קשבת לתלונות של נשים. תלונות על התעללות, התנכלויות ודיכוי מתנקזות למשרד בקאבול, ומופנות למשטרה, לבתי המשפט או לטיפול של עובדות סוציאליות. עובדות הלשכות מסייעות לנשים לרכוש השכלה ומקצוע ואף למצוא מקומות עבודה. "מטרתנו לעזור לנשים שלא יכלו להתפתח להשיג עצמאות כלכלית, שתשנה באופן מהותי את מעמדן במשפחה".
שינויים אלו לא תמיד מתקבלים בברכה בחברה הגברית המסורתית. שאריף מספרת על התנכלויות ומאבקים רבים, במיוחד במחוזות המרוחקים. גברים מתקשים להתרגל לאשה האפגנית החדשה, אבל "אנחנו נמשיך להיאבק ולא נוותר לרגע, למרות כל המכשולים שמערימים לנו בדרך. מנהיגי הדת והחמולות החמושות במחוזות השונים מנסים למנוע מאיתנו לצעוד קדימה. האמונה הדתית מושרשת בנו לא פחות מאשר בגברים, אבל המסורת הזאת גם גורמת לנו לא מעט בעיות", נפלטת לשאריף הערה מעט מסוכנת במדינה שנותרה מוסלמית אדוקה גם אחרי ימי הטאליבן.
סאייל לא מפחדת
עובדה חשובה, ששאריף בוחרת לא להתייחס אליה, קשורה למקורות המימון של פעולות משרדה, המבוססים על סיוע מבחוץ. אם וכאשר המערב יאבד עניין בנעשה באפגניסטן, הקופה הריקה והעמדות המסורתיות של הרוב הגברי בשלטון עלולות לשוב ולסכן את מעמדן השברירי גם כך של הנשים. "ברגע שהעולם ימתן את הלחץ, הממשל הנוכחי ידכא אותנו לא פחות משלטון הטאליבן", אומרת הלוחמת הוותיקה לזכויות נשים, נג'יה סאייל.
"לא ייאמן מה מסוגלות לעשות כמה טונות של חומר נפץ אמריקאי. העיר אמנם הרוסה, העוני מחפיר והעתיד לא ברור, אבל הטאליבן איננו ואנחנו יכולות לצאת מן הבית בלי חשש מהתנכלויות של משמר הצניעות" |
סאייל, בת ארבעים, הקדישה את חייה לחינוך נשים, וכיום היא מורה בכירה ביחידה להשכלה מקצועית לנשים בוגרות בבית הספר ג'מריאט (Jamaryat) שבקאבול. בימי הטאליבן היא ניהלה בביתה, תוך סיכון יומיומי של חייה, בית ספר מחתרתי, שבו למדו כעשר בנות. "יום אחד, באמצע השיעור, שמענו דפיקות בדלת. חיילי הטאליבן עמדו לתפוס אותי על חם ורצו לעצור אותי", היא מספרת. סאייל לא איבדה את העשתונות. בזריזות מתורגלת היטב החליפו הבנות את ספרי האנגלית ומחברות החשבון בספרי קוראן, וסאייל הסבירה לחיילים בערמומיות מחויבת המציאות שהיא מלמדת את יסודות האיסלאם. "זה הציל את חיי, והחיילים נסוגו מעט מבולבלים. אבל הפחד נשאר בלבנו בכל שיעור".
סאייל, אשה מפוקחת ולמודת ניסיון, יודעת שלא הכל השתפר מאז המהפך. השלטון החדש עדיין לא מספיק חזק, ועסוק רוב הזמן בהכנות לבחירות שתיערכנה בקיץ 2004. הכוח הרב לאומי מופקד רק על קאבול וכמעט לא מתערב במצב הבטחוני הרעוע בשאר מחוזות המדינה. "בניגוד לימי הטאליבן, כיום אנחנו חשופות לסכנות של שוד ואונס", היא אומרת. נשים רשאיות לצאת לבדן מן הבית, אבל סיבוב לילי בקאבול הוא סכנה ממשית, והליכה בלי כיסוי הבורקה ברחובות מזמינה הערות והצקות מאצ'ואיסטיות.
סאייל טוענת במרירות שהממשלה מתייחסת לזכויות הנשים כתרגיל ביחסי ציבור כלפי העולם: "במקרה הטוב קיבלנו עשרים אחוז מהזכויות המגיעות לנו. חוץ מכמה צעדים קוסמטיים, הכל נשאר במקומו. מדוע שלחו לנו גבר לנהל את בית הספר לנשים, כאשר כישוריו היחידים הנחשבים בעיני השלטון כמתאימים לעבודה עם נשים הם גילו המופלג וחזותו השמנה? מדוע לא רואים נשים בתפקידים כאלו?".
למי שסבלה במהלך רוב שנות חייה מדיכוי מוחלט, צורם גם האיסור שחל עדיין על זמרות להופיע בטלוויזיה הלאומית. המלים הקשות שוטפות מפיה של אשה לוחמנית שאחרי ימי הטאליבן כבר לא חוששת מאף אחד: "אני יודעת שמלים כאלו עלולות לסכן את המשרה שלי, אבל מה יש לי כבר להפסיד? רוב הפקידים בממשלה בלאו הכי לא יודעים לקרוא עיתונים, ואם לא נזעק את האמת, לא נשתחרר לעולם".
מזכרות מרוסיה הסובייטית
האמת נמצאת כנראה אי שם בין התמונה הוורדרדה שמציירת סגנית השרה ובין המצב העגום שמתארת המורה סאייל. משרד החינוך התחייב לצמצם בשנים הקרובות באופן דרמטי את שיעור האנאלפבתים, שעומד כיום על כשמונים אחוז. אך גם כאן נתקל השלטון החדש בבעיות תקציב: רוב בתי הספר בעיר נהרסו עד היסוד, בעיקר במהלך מלחמת האזרחים של שנות התשעים של המאה הקודמת.
תלמידים מפלסים את דרכם לבית הספר דרך חורבות העיר, כדי ללמוד באוהלים או תחת כיפת השמים.
 |
הריסות העיר הן גני השעשועים של הילדים, המפלסים את דרכם לבתי הספר דרך חורבות העיר, כדי ללמוד באוהלים או תחת כיפת השמים. |
מכורח המציאות הוחלט על חופש גדול בשלושת חודשי החורף הקשה, שבו שלג כבד מכסה את העיר והטמפרטורות צונחות לעשרים מעלות מתחת לאפס. לתלמידים עם מזל, הלומדים בבתי ספר עם בניין מקורה, מציעים חוגים בחודשים אלו. אבל רוב התלמידים נשלחים הביתה. אחרי החורף הארוך רק חלק מהם יחזור ללמוד, כי בינתיים הורגלו לעזור בעבודות הבית או בפרנסתו בשוקי העיר. עבודת ילדים היא תופעה שכיחה לא רק בפריפריה, ואיש לא מתרגש ממנה.
ובכל זאת, המודעות לחשיבות ההשכלה גבוהה מאוד אצל רוב האנשים שפגשתי, והמוטיבציה לשפר את מצב החינוך היא גבוהה ביותר. דוגמה לנחישות לרכוש השכלה מצאתי גם באחד המקומות העצובים ביותר בקאבול, בית החולים וואזיר אכבר חאן. כאן טופלו
ב־15 השנים האחרונות כשישים אלף אפגנים שנפגעו מן המזכרת האכזרית שהכובשים הסובייטים השאירו במדינה אחרי נסיגתם ב־1989: עשרות מיליוני מוקשים. פינוים עלול להימשך שנות דור, ובינתיים הם גורמים לעשרות קורבנות בחודש.
חלק מהניצולים מגיעים ממחוזות רחוקים ומטופלים בבית החולים בקאבול. כעשרה אחוזים מהם ילדים מתחת לגיל 14. בשנים האחרונות פתח בית החולים את שעריו גם לנכים שנפגעו כתוצאה מרשלנות רפואית. התופעה המזעזעת שכיחה באפגניסטן: סטודנטים לרפואה לומדים מספרי לימוד לא מעודכנים, של שנות השישים של המאה הקודמת. אחדים מהם הופכים למרצים מיד עם תום הלימודים, ללא ניסיון מעשי כלשהו. ההשלכות הן חמורות: תוחלת החיים הממוצעת באפגניסטן היא כ־47 שנה; 14 אחוז מהלידות מסתיימות במות הילוד; 25 אחוז מהילדים מתים לפני שמלאו להם חמש.
כיסא הגלגלים של שאקיה
 |
שאקיה מוחמד חאן, בת עשר. בגיל שנתיים קיבלה מרופא חובבן זריקה לשיכוך כאבים. הכאבים נשארו, אך התחושה ברגליה נעלמה. מאז נותרה משותקת. רק לפני חודש הגיעה לטיפול בבית החולים בקאבול. |
בפרוזדור בית החולים אני פוגש את שאקיה מוחמד חאן, ילדה יפהפייה בת עשר ממחוז חוסט (Khost) הנידח. בגיל שנתיים קיבלה מרופא חובבן זריקה לא מתאימה לשיכוך כאבים. הכאבים נשארו, אך התחושה ברגליה נעלמה בהדרגה. מאז נותרה שאקיה משותקת. רק לפני כחודש הגיעה הילדה לטיפול בבית החולים בקאבול. "כל החיים שלי ישבתי בבית וחיכיתי שהאחים שלי ובנות דודי יחזרו מבית הספר כדי לשחק איתי", מספרת שאקיה בחיוך ביישני. "לכל מקום שרציתי להגיע, חיכיתי למבוגר שירים אותי. כיסא גלגלים ראיתי בפעם הראשונה כאן בבית החולים. אני מאוד רוצה ללמוד, אבל למשפחתי אין אמצעים לקניית כיסא גלגלים, ולכן אין לי אפשרות להגיע לבית הספר שבכפר השכן".
הסיפור של שאקיה אינו חריג והעוני הוא מראה שגרתי ברחובות קאבול. אבל ילדה זו נגעה ללבי וסיפורה לא הרפה ממני. למחרת חיפשתי עבורה כיסא גלגלים בחנות. מחירו היה שישים דולר. סכום פעוט בשביל לשנות לשאקיה את החיים. אבל כשהתייעצתי עם הרופאים, נאמר לי שכיסא הגלגלים עלול לגרום לה לאבד את הסיכוי האחרון ללכת יום אחד על רגליה. מוטב להמתין עם זה עוד קצת, אמרו.
העסק הפרטי של ביבי
לפני שעזבתי את קאבול, שבתי וביקרתי אצלה. היא נעשית אופטימית מיום ליום: "בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי אני מרגישה מעט את הרגליים. אתה תראה, אני עוד אקום ואלך לבית הספר. ואז אלמד רפואה ואעבוד כאן בבית החולים".
חלום בר הגשמה בהחלט. יותר מתשעים אחוז מאנשי הצוות הרפואי המועסקים כאן הם פציינטים לשעבר, המשתקמים תוך כדי עבודה בבית החולים. המוטיבציה והמודעות לשיקום גבוהות כאן במיוחד: בית החולים לא רק דואג למורה פרטי לילדים שנפגעו, אלא
"במקרה הטוב קיבלנו עשרים אחוז מהזכויות המגיעות לנו. חוץ מכמה צעדים קוסמטיים, הכל נשאר במקומו. ובניגוד לימי הטאליבן, כיום אנחנו חשופות גם לסכנות של שוד ואונס" |
עוזר גם בחיפוש תעסוקה. קרן מיוחדת מעניקה הלוואות לרכישת ציוד, שבאמצעותו יכולים הנכים להקים עסקים קטנים ולפרנס את עצמם. כאלפיים נכים זכו בשנתיים האחרונות להלוואה של כמאתיים דולר לרכישת ציוד מקצועי. כדי להבטיח את יעילותו של הפרויקט, נעשה השיקום תחת פיקוח צמוד של צוות בית החולים.
אני מצטרף לסיור פיקוח עסקים עם אכבר בן ה־41, שעלה על מוקש לפני כעשרים שנה ואיבד את רגלו. הנכות לא מפריעה לו לרכוב על אופניים מדי יום כארבעים קילומטר ולפקח על כמאתיים נכים בעלי עסקים זעירים. אכבר לוקח אותי לביקור אצל משתקמת חדשה, שהצליחה להפתיע אפילו את הצוות הוותיק של בית החולים.
זוהי ביבי האבה פזאל בת ה־14, המשותקת בשתי רגליה. בימי הטאליבן לא למדה בבית הספר בגלל האיסור על בנות ללמוד. בית החולים שולח לה בחודשים האחרונים מורה פרטי (נכה, כמובן), המסייע לה להשלים חומר של כיתה ב'. אבל לימודים לא מספקים את ביבי. בעקשנות ובכושר שכנוע לא מבוטלים הצליחה הנערה הצעירה לקבל הלוואה להקמת עסק.
היא שכנעה את צוות השיקום שתוכל להתפרנס מעבודות תפירה ורקמה אפגניות. היום, לאחר שקיבלה מהם מכונת תפירה, מגהץ וחומרים נוספים, היא עובדת בביתה חמש שעות ביום, תורמת לפרנסת ביתה ובעיקר לשיקום העצמי שלה. במהלך כל השיחה ביבי המשיכה לעבוד, הסירה את עיניה רק פעם אחת ממכונת התפירה כדי לומר: "הכי אני אוהבת ללמוד חשבון. אבל כאשר אגדל, אהיה מורה לקוראן". כך יהיה, ללא ספק.
מכון יופי בלב קאבול
בקאבול, על שלושת מיליון תושביה, אין חיי לילה במובן המוכר לנו. בשנות השישים של המאה הקודמת טיילו ברחוב דרלמאן שבמערב העיר, בין בתי קפה וחנויות, אלה לצד אלה נשים בלבוש מיני אופנתי ונשים מכוסות בורקה. מי שמבקר ברחוב כיום צריך עיניים של ארכיאולוג כדי לדמיין זאת. המלחמה החריבה הכל. עתה נראים בתי חומר רוסיים, פליטים גרים במבנים מחוררים, בתי קפה וחנויות כמעט אין, מבית הקולנוע המפואר נותרו חורבות בלבד. רחובות העיר העמוסים במהלך היום הופכים בלילות לנחלתם של שודדים. תושבי קאבול מעדיפים להתבצר בבתיהם.
 |
רחובות קאבול העמוסים במהלך היום הופכים בלילות לנחלתם של שודדים. תושבי העיר מעדיפים להתבצר בבתיהם |
ובכל זאת, באחד הערבים יצאתי לבלות. הוזמנתי לאירוע המסמל בעיני את השינוי שחל בחיי הנשים של קאבול – טקס הסיום לקורס הראשון בבית הספר לטיפוח היופי. שמירה קפדנית של חיילי הכוח הרב לאומי מחוץ לבניין הדגישה את העובדה שכאן לא חוששים רק משודדים. האירוע הוא סטירת לחי לנצים המוסלמים, שאינם רואים בעין יפה את שחרור הנשים. האירוע מנוגד לתפיסה הדתית של רוב התושבים, ולכן החשש מתגובה אלימה בהחלט מוצדק.
אחרי בדיקה קפדנית הרשו לי להיכנס למכון היופי החדש במתחם המשרד הממשלתי לענייני נשים. הניגוד בין הרחובות שמחוץ לבניין למכון היופי המעוצב היטב לא יכול היה להיות גדול יותר. עשרים נשים, חלוצות, מתכוננות לערב הגדול אחרי שלושה חודשי לימוד אינטנסיביים. אחדות מהן יושבות מול מראות גדולות, מאפרות ומסרקות אחת את השנייה בחדר ששולט בו ניחוח בושם צרפתי. אחרות מתרוצצות בהתרגשות בין העמדות, מתווכחות על טיבם של סוגי שמפו וג'ל. תמונה של מה בכך בכל חברה מערבית, אבל סממן מובהק לשינוי נועז במדינה מוסלמית אדוקה כמו אפגניסטן. רק הבורקות של הסטודנטיות, התלויות בפינת החדר, מזכירות שאנחנו לא בפריז: ליתר ביטחון מעדיפות הסטודנטיות להיכנס ולצאת מן המכון בכיסוי המסורתי.
דבי, ספרית־על מניו יורק, עבדה בשנה האחרונה ימים כלילות כדי להבטיח את הצלחת הפרויקט, המכונה "יופי ללא גבולות". "בנות אלה לא רק למדו כאן מקצוע", היא אומרת, "המכון מהווה גשר בין מצבן של הנשים היום למקום שאליו הן רוצות להגיע בעתיד". בתחילת הלימודים, רבות מהסטודנטיות לא ידעו להחזיק מסרק או מספריים. בודדות ידעו לקרוא ולכתוב. אף אחת מהן לא החסירה יום מהלימודים וכולן השקיעו את נשמתן. דבי גאה בהישג המרשים: "מבחינתי, כל אחת מהן היא כוכבת בפני עצמה ומהווה עתה דוגמה לנשים אחרות. לדעתי, החינוך הוא המפתח לשינוי. רק הוא יכול להוציא את נשות אפגניסטן מהמעגל האינסופי של עוני הגורר דיכוי שגורר שוב עוני".
 |
פליטים מפקיסטן שהגיעו לא מזמן למחנה של סוכנות האו"ם לפליטים מחוץ לקאבול. במסגרת ועידת בון, שקבעה בחורף 2001 את הקווים המנחים לעיצובה של אפגינסטן החדשה, ניתנה תשומת לב מיוחדת למימוש זכויות הנשים. הדרך למימוש ההתחייבויות, שהשלטון קיבל על עצמו תחת לחץ בינלאומי מאסיבי, עדיין ארוכה |
גבר ליברלי נוסח אפגניסטן
הגברים טרם הפנימו את המהפך שמתחולל במדינה. נסרודין – המתורגמן, הנהג והמארח הנאמן שלי, שבלעדיו הייתי אבוד בעיר – הוא בעל דעות פתוחות יחסית לגבר האפגני הממוצע. אבל אפילו הוא לא מבין לעומק את מניעי הנשים במאבקן לחירות. "כמובן שזה טוב שנשים יכולות לעבוד", הוא אומר, "אבל אשתי לא צריכה את זה. אני מרוויח מספיק כסף, והיא יכולה להרשות לעצמה לשבת בבית ולא לעבוד". ליברליזם נוסח אפגניסטן.
דרך ארוכה מצפה לחברה האפגנית המשתקמת, על כ־29 מיליון תושביה, ותוצאות המהפכה ממש לא מובטחות. שערי הדמוקרטיה נפתחים באיטיות, אך עלולים להיסגר במהירות ובטריקה קולנית: תנועת הטאליבן רחוקה מלהיות מנוצחת והיא בונה את כוחה מחדש במחוזות שבדרום־מזרח המדינה. חמולות חמושות מסרבות לפרוק את נשקן ושולטות בצפון המדינה. בהיעדר אפשרויות פרנסה אחרות, גידול אופיום הוא עדיין מקור ההכנסה העיקרי של החקלאים. אזורים רבים במדינה הם הספקים העיקריים של הסם למערב. כשמונים אחוז מהאופיום בשוק האירופאי, למשל, בא מכאן. גם הסכסוכים האתניים לא נשכחו. הם רק מחכים להזדמנות לפרוץ מחדש, ברגע שתצטמצם המעורבות הצבאית של הכוח הרב לאומי. יחד עם זאת, בימים אלה נרקמת חוקה ראשונה למדינה ובחירות דמוקרטיות ראשונות מתוכננות לקיץ 2004. המדינה כולה, על גבריה ונשיה, עומדת על פרשת דרכים.
