אני כבר לא סתום. סופ"ש של יצירה בכפר אקולוגי

מאז שאני זוכר את עצמי הוגדרתי כיצירתי. התחילו עם זה אבא ואמא שלי האובייקטיבים, אח"כ המורים והמורות, המשיכו החברים והחברות, זה התעצם מאוד בתקופת השירות הצבאי ובבגרותי כנראה ששוכנעתי שאני כזה ואפילו בחרתי לעסוק בתחומים ה"דורשים" יצירתיות. לא הבנתי מאיפה מגיעים הרעיונות, למה את חלקם אני פוסל מייד, את רובם תוך כדי מימושם, ומתמקד במימוש הרעיונות "הבטוחים". לא הבנתי למה לא קל לי וכשלא קל זה נהיה ממש קשה. ולמה אם קיבלתי כזו מתנה אני סובל גם כשלא מצליח לי וגם כשמצליח לי. ומה זו בכלל הצלחה ומה זה כישלון ולמי הם שייכים. המון שאלות שלא באמת חקרתי. הייתי בטוח שככה זה…

את הסדנה "יצירפיה" מובילים ומנחים ביחד הזוג, טל מנקס ולאורה סופיה שניהם אוהבים דברים מאוד דומים אבל ניגשים אליהם בדרך שונה. לאורה אוהבת לחקור דרך הגוף. טל אוהב לחקור דרך הראש. הם משלבים כוחות ומשלימים אחד את השנייה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

טל מנקס ולאורה סופיה. סיפרו לי על הריטריט שלהם "יצירפיה" והקסם עבד. (צילום רפי קלמר)

גילוי נאות: הוריו של טל מנקס חברים שלי מזה עשרות שנים, את טל ראיתי לראשונה שבוע לאחר שנולד, בברית המילה שלו. זו היתה גם הפעם האחרונה. לפני כשנה שמעתי על מופע מיוחד, שונה ומקורי ״מה האנרגיה בחלל עכשיו״. הסתקרנתי, בדקתי וגילתי שיוצר המופע הוא אותו טל מנקס שלא ראיתי מאז שנולד. הקשר חודש ונשבתי בקסמו ובקסמה של זוגתו לאורה.

מה עושים שם? מספרים, מקשיבים, חוקרים, מתעמקים, מגלים, צוחקים, מתרגשים, רוקדים, מתבוננים, מבוננים (עושים מדיטציה), יוצרים, כותבים, משחקים, שרים, מנגנים, שותים הרבה מים, תה, חליטות וקצת קפה, אוכלים טבעוני. נשמע צפוף? אז זהו שלא.

הגעתי לאחד המקומות היפים ביותר בארץ, לכפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב הל"ה

טל ולאורה

טל מנקס התחיל בגיל 24 לעבוד במשרד פרסום שם למד איך לכתוב, לחשוב אחרת ולקבל התקפי חרדה. אחרי שנתיים התפטר וגילה את המדיטציה.
היום הוא לומד ומלמד על השילוב והקשר בין יצירתיות לבין המצב הנפשי שלנו.
וככה לאט לאט נוצרו והתווספו דברים כמו ההופעות "מה האנרגיה בחלל עכשיו", "מילות", קורסי יצירה ארוכים, סופ"שים של יצירה ועוד כל מיני פרוייקטים עצמאים, כמו ההופעה ״מה האנרגיה בחלל עכשיו״ (talmenkes.com)

לאורה סופיה היא אומנית תיאטרון מחול, מנחת תנועה ומטפלת פסיכוסומטית, יוצרת פרוייקט "יופי אמיתי" – מביימת ומפיקת יצירת תיאטרון מחול עצמאית אישית בשם "viewty".

הם סיפרו לי על הריטריט שלהם "יצירפיה" והקסם עבד. נרשמתי כשאני לא בדיוק יודע למה אבל מרגיש. הגעתי לאחד המקומות היפים ביותר בארץ, לכפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב הל"ה – מקום מפגש בין אמנות לסביבה, בחירה מצויינת, גם שלי וגם שלהם.

הסופ"ש התחיל בצהרי יום חמישי. הדרך לשם יפהפייה ומהווה מעין משפך לקראת הריטריט המסקרן, משפך הדואג שאנזל לתוך הריטריט בעדינות, שאפרד מהרעש ומענייני היום יום ואגיע מוכן לקבל. הכביש פחות סואן וכבר צר יותר. הבתים, המגדלים, קווי המתח, הרעש, העשן והפיח נעלמים ואת מקומם תופסים הגבעות המוריקות ומרבדי הכלניות, שקט.

את פני קיבל טל עם חיוך ענק, כאילו רק לי חיכה. כך קיבל גם את הבאים אחרי. לאחר שהתכבדתי משלל המטעמים וחליטת הצמחים, לאורה ערכה לי סיבוב הכרות עם המקום. בחרתי להתמקם באולם המרווח בו היו פרוסים מזרנים. יש גם חדרים פרטיים ליחידים וזוגות למי שמעדיף.

אט אט הגיעו שאר המשתתפים איתם אני הולך לבלות את הסופ"ש. הכימיה היתה מיידית, האויר והאווירה שם כנראה ידידותיים במיוחד.

הכימיה היתה מיידית, האויר והאווירה שם כנראה ידידותיים במיוחד

יצירתיות

אחרי היכרות קצרה הריטריט החל. שלושה ימים מרתקים, מלאי תובנות.

לאורה פותחת את הבקרים במדיטציה ובתנועה. לא מפסיקים לרקוד לקול המוסיקה, בהתחלה עם עיניים עצומות ובהמשך פוקחים אותן והנה, אפילו אני, שבעבר חשבו שאני בהתקף אפילפסיה כשאני רוקד, לא מפסיק לרקוד כאילו אין מחר.

ואז טל האמון על הראש מדבר על היצירתיות. מי יוצר? מה יוצר? איך יוצר? מתי יוצר? כל הרצאה פותחת זווית חדשה, הנותנת כלים להתמודד עם ההרצאה והתרגילים שבאים אחריה. למשל ההרצאה ביום הראשון מסבירה מהבסיס את הפחד שלנו להיפתח ולהיכשל מול אנשים.
בערך שעתיים לאחר מכן מצאתי את עצמי עומד מול כולם ומשתף דברים שאפילו החברים הכי טובים שלי לא ידעו עלי. האמת שלא בטוח אפילו שאני ידעתי על עצמי. משהו בלדגדג את המודעות, ממקום כנה ובריא אני מוציא יצירה שהיא כנה ובריאה מסתבר.

בין לבין דקלה השפית מבשלת לנו באהבה אוכל טבעוני שמעולם לא חשבתי שיכול להיות כל כך טעים.

תוך כדי, אני מבין. אני שחשבתי שאני כבר יודע הכל, מבין שבעצם אנחנו מדברים רק על המצב הנפשי בו אנו נמצאים. שהיצירה היא לא בהכרח משהו שיוצא ממני, היא בעצם אני ואני צוחק ומתרגש ונפתח ומספר ומקשיב וכותב ויוצר ומחבק ומכיר חברים חדשים מקסימים ומרגשים ומגיע יום שבת וכבר צהריים ומתחילים להתקפל. וכולנו יוצאים עם משימות אמיצות ואישיות הביתה שבחרנו לעצמנו.
קשה להיפרד. אז נשארים, עוד חליטת צמחים ועוד תאנה… ומושכים עוד קצת, ועוד חיבוק אחרון וזהו. וכבר בחנייה אני מרגיש שאני מתגעגע לכולם, או שיותר נכון למי שאני הייתי בימים האחרונים ונשאר געגוע ותובנות.
ובנסיעה חזרה לפיח ולרעש כבר מתחילים להציף אותי רעיונות חדשים, כי עכשיו אני פוחד פחות ומבין יותר, שאני צינור שדרכו היקום מעביר את רעיונותיו והצינור הזה צריך להיות פתוח. אני לא סתום.

בעקבות הסדנה: כך אומרים היוצרים

כמי שעסוקה בעשייה עסקית, מהותי לי לעצור רגע להתחבר לעצמי, למקורות ההשראה שלי ולמקורות השראה חדשים וזה בדיוק מה שקיבלתי בריטריט – והרבה יותר!
הריטריט הגיע אליי בתקופה מטורפת ואני עדיין לא נחתתי. החוויה היתה עמוקה מאוד ומשנת חיים. הכרתי אנשים עמוקים, מעניינים, חבוטים ואמיתיים במצב נדיר של אפס אגו ומסיכות ורק בשביל זה היה שווה לבוא. היום ארוך ומלא ושילוב תרגילי הגוף והנפש ממש נותנים עבודה אמיתית ומשלימים אחד את השני.
מעבר לזה שהיה נעים, וכיף להיות איתכם ולחוות את האהבה שלכם, לימדתם אותי שיעור ענק בכמה קסם יש באמת פשוטה. נדלק זרקור על הפער בין החיים הביקרותיים ופרפקציוניסטים שאני חי, לבין אותה פשוטות קסומה שאני כ"כ כמה אליה. והאמת שאני עוד צריך לעכל את החוויה, מרגיש שאני עדיין בתהליך של עיכול.
חזרתי בנאדם אחר. כאילו לקחתי פטריות אבל בלי.
כמו שטל אומר לא פעם על החוויות שהוא מייצר עבור הקהל שלו, קשה לתאר במילים את מה שקורה שם במסע הזה. ואם ננסה בכל זאת, נדמיין שטל ולאורה לוקחים אותנו אל מרחב מוגן ומאפשר לכל המשתתפים להתחבר לעצמם ומתוך החיבור הקשוב להביא את קול היצירה, לפצח את המעטפת הקשיחה שמגנה עלינו, לקלף שכבה, ולהיות מי שאנחנו עם היצירות שעוברות דרכנו לעולם. "מסע של שלושה ימים שהוא הכל מהכל. פשוט כך. מרגש, מעצים, מקרב, מאתגר, מפחיד, מלמד, מסקרן, מצחיק עד שכואבת הבטן, מעורר שאלות ומציף תשובות. תודה לכם".
לי החוויה היתה עוצמתית מאוד. זה נגע בי והזיז אצלי דברים שהסתבר שאני מאוד עסוקה בהם לדעת שאני עסוקה בהם.
הגעתי עם הרבה קצוות פתוחים ושאלות שאני עסוקה בהם ברמת היום יום. איך לעשות דברים, איך להיפתח, איך לשמור על עצמי, איך לקחת את עצמי פחות ברצינות – הרגשתי שזה ממש נתן לי כלים שאני יכולה (לנסות) ליישם ביום יום.
אהבתי מאוד את הגיוון של האנשים שהרכיבו את הקבוצה. סטטוסים וגילאים וסגנונות. זה יוצר הרבה עניין ופרספקטיבות ובכלל שכולם בסוף מרגישים אותו הדבר חושבים שהם משהו מיוחד. זה מרגיע.
ממש מודה על ההזדמנות! זו הייתה חוויה שאני שמחה שהיא ממשיכה להיות רלוונטית ופרקטית ולא רק זיכרון או חוויה השייכת לעבר.
זכיתי לשים ציניות בצד ולהיפרד משיפוטיות לשלושה ימים. זו הייתה חוויה מרפה ומרווה. אנשים שהיו לי זרים נהיו בהדרגה אהובים ממש, זה ריגש אותי שזה יכול לקרות. הרבה בזכות האנרגיה המיוחדת והמאחדת שזרמה מנוכחותם של טל ולאורה המופלאים, הרגשתי שהם רואים כל אחד מאיתנו ושומרים עלינו.