בקילומטר ה־18 אני נפרד מהגוף, מתחיל לרחף מגובה העיניים. הגוף נע מתחתי בקצביות ממכרת, אני שומע את כפות רגלי הולמות בקרקע הקפואה. העיניים בולעות את המראות, את הים הזרוע קרחונים כחולים וזקופים כמו מסגדים בתורכיה, את הסלעים המזדקרים מן המים לאחר שהיו מכוסים במעטה קרח כל החורף. ברקע נמשכת הקצביות החדגונית, כאילו היא מכתיבה לי את הקצב ולא להיפך.
הקילומטר ה־21, חצי הדרך אל קו הסיום. אני מרגיש את האוויר הקפוא והצלול עוטף אותי, חסר ריח לחלוטין. אוויר שלא עישנו בו, שלא צבר חלקיקי עשן ממדורות או מארובות, נקי מעפר ומאפר. הרגליים מטפסות במעלה הקרחון, צעדי הריצה נבלעים בשלג הרך. הרוח מתגברת, מצליפה ללא רחם על לחיי הימנית, מסיטה אותי ממסלולי, מאיימת לקרוע מעלי את המעיל ואת מעט החום הנעים שאופף אותי. אני סוגר את הרוכסן ומהדק לראשי את הכובע. הרוח שואגת, מרימה ענני שלג ופתיתי קרח שמצליפים בפני. מסביב, ים של לובן. הגוף קורא לי. הריצה במעלה הקרחון התלול נותנת את אותותיה, הריאות זועקות לאוויר, הבל נשימותי מתערבל ברוח הקרה ונסחף במהירות הרחק משם, לעבר הים.
זה אותו הים שהביא אותנו לכאן לפני חמישה ימים, באונייה שעל סיפונה מאה רצי מרתון מקנדה, ארצות־הברית, סין, בלגיה, רוסיה, שוודיה, ארגנטינה, אוסטרליה, דרום־אפריקה, ניו־זילנד ואחד מישראל, על מנת להשתתף במירוץ היחיד שנערך ביבשת הלבנה – מסלול ריצה של 42.2 קילומטרים באי קינג ג'ורג'. המועד שנבחר – חודש פברואר, הנחשב חודש קייצי באנטארקטיקה: 19 שעות אור ביממה וטמפרטורות הנעות בין חמש מעלות צלזיוס מעל לאפס לחמש מעלות מתחתיו.
האונייה – ספינת מחקר רוסית שהוסבה לספינת טיולים – הפליגה מהעיר הארגנטינית אושואייה (Ushuaia), העיר הדרומית ביותר בעולם, שבקצה ארץ האש. מעבר דרייק (Drake Passage), חלק הים המפריד בין כף הורן שבדרום ארץ האש לבין אנטארקטיקה, זכה לכינויים "רחבת הריקודים של השטן" ו"זולל הספינות", ולא בכדי: למעבר הצר הזה, כ־1,000 קילומטרים רוחבו, נדחסת מסת מים עצומה. 140 מיליון טון של מים זורמים הנה מדי יום מן האוקיינוסים – ההודי, השקט והאטלנטי – ונהדפים מזרחה, מסביב לאנטארקטיקה. הגלים כאן הם הגבוהים בעולם, עד 20 מטרים לעיתים.
כך בים. למעלה, באוויר, שקעים ברומטריים סובבים את אנטארקטיקה, רוחות שואגות וסופות אימתניות, שבגינם כינו ספנים את קווי הרוחב באיזור זה: The Roaring Forties ("ה־40 השואגים"), The Howling Fifties ("ה־50 המייללים"), The Screaming Sixties ("ה־60 הצורחים").
במשך שלושת ימי ההפלגה חרקו ונמתחו שרשראות הפלדה שחיברו את כסאות חדר האוכל לרצפתו בספינה הרוסית. לארוחות הבוקר לא היה ביקוש רב: המעטים ששרדו את טלטולי הלילה הקשים ירדו לחדר האוכל המתנדנד בפראות, נאחזים בעמודים ובשולחנות בדרכם לאוכל שנותר מיותם על המזנון. כמו סימוּן של ברית בין חברי כת סודית, לכולם מדבקה מאחורי האוזן, שתפקידה להקל על ההתמודדות עם מחלת הים.
את רוב שעות היממה העברנו שרועים במיטה, תוהים מנין נולד המיתוס על האהבה של תינוקות לנדנודים. מדי פעם העזנו לעלות אל גשר הפיקוד, להתבונן בגלים האדירים הנשברים על חרטום האונייה ולהקשיב לקפטן מיקלוביץ' מפקד על ספינתו ביד רמה. וגם לתהות, בשקט, למה בעצם החלטנו לרוץ ריצת מרתון באנטארקטיקה. היבשת שאינה שייכת לאיש
בשעה שאני מבוסס בשלג במעלה הקרחון, נלחם על כל נשימת אוויר, חוזרת השאלה "למה". למה אני עושה את זה? אני כבר מכיר אותה. היא תמיד מגיעה – קנטרנית, רעה, תוקפת ברגעי החולשה, מפתה את הגוף העייף ואת הריאות הכואבות לעצור, לנוח, לוותר. אבל מפעם לפעם ההתמודדות איתה קלה יותר. היריב הלעגני, המנצל את רגעי החולשה, כבר מוּכּר, אפשר להביס אותו אם רק לא אתפתה להקשיב לשירת הסירנות שלו.
עוד מטרים אחדים ואני על פסגת הקרחון. היבשת הלבנה נפרשת לפני כמו מפה של שבת, נשפכת לים כחול, שפה ושם אפשר להבחין בסנפירי לוויתנים המפלחים אותו. הנוף עוצר הנשימה -הקצרה ממילא – הוא רק חלק מהתשובה לשאלת ה"למה". אני בקילומטר ה־30. מרחוק אני רואה את הצריפים האדומים של בסיס המחקר הרוסי, אחד מ־40 בסיסי מחקר הפזורים באנטארקטיקה. כ־1,500 אנשי צוות שוהים בהם, וזוהי כל האוכלוסיה – הזמנית והמתחלפת – ביבשת הענקית הזאת, שגודלה פי אחד וחצי משטח ארצות־הברית.
בעולם שמצפון ליבשת הלבנה, נקבעת הבעלות על מדינות בדרך של כיבוש במלחמה, רכישה בכסף, חזקה מכוח התיישבות היסטורית או חדשה, צו "אלוהי" או קבלת עצמאות ממדינה ריבונית. לא באנטארקטיקה. מעולם לא היתה בה התיישבות קבע, מעולם לא התחוללה מלחמה על אדמתה, מעולם לא נרכשו חלקים ממנה והיא לא הוזכרה בשום הקשר דתי. אנטארקטיקה לא היתה שייכת לאיש עד שהתגלתה.
מדינות שונות, כמו צ'ילה, ארגנטינה, ניו־זילנד ואוסטרליה, טוענות לבעלות על חלקים מן היבשת בשל קרבתן הגיאוגרפית. מדינות אחרות, ובהן אנגליה, נורווגיה וצרפת, טוענות לבעלות על חלקים ממנה משום שמשלחות מטעמן הגיעו ראשונות לנקודות מסוימות ביבשת. למדינות אחדות יש אזורי מינהל בה.
בכניסה לבסיס הרוסי שלושה מדענים מזוקנים שעוּנים על הזחל"ם שפילס את הדרך לרצים, מעשנים ובוהים בי באדישות. אני מברך אותם לשלום ברוסית, והם מגיבים כמי שהקיץ בפתאומיות משינה, במקהלה של ברכות. לידם בקבוקי השתייה למשתתפי המרתון. פתיתי קרח התחילו להתגבש עליהם מאז הונחו כאן בשעות הבוקר, והמים קרים מאוד. הגוף משווע לנוזלים. הקור העז והרוח החזקה מייבשים את הפה. אני מנער את הבקבוק ולוגם מעט, ועוד קצת, מזהיר את עצמי לא להתפתות לשתות יותר מדי.
אני שוב בדרך. הקילומטר ה־34. השמש במרכז השמים, מתגלה ומסתתרת לסירוגין מאחורי עננים מזדמנים. מסנוורת בלי לחמם. אני רואה את צל העננים על הגבעות לידי ומשתעשע ברדיפה אחריהם. הקור, הרוח והמרחק מתחילים להשפיע. הגוף נחלש במהירות. התופעה שרצים למרחקים ארוכים מכנים "הקיר" נמצאת כאן, איתי: אי־אפשר להמשיך, נקודה. הגוף דורש אנרגיה, ואם זו לא תגיע – הוא ייעצר. כמה שאאמץ את כוח הרצון ואהיה נחוש, הקיר יעצור אותי. אני שולף את שקית התאנים שבכיס מכנסי, תאנים שנקנו אצל עמרני בשוק הכרמל, בין הדגים והפיצוחים. הפרי הים־תיכוני הזה עושה נפלאות גם באנטארקטיקה. אני מבקיע את ה"קיר" וממשיך לרוץ.
מבנה צהוב־כחול של הכנסייה הצ'יליאנית מזדקר מעל לקו הרכס. הצלב לא שייך לכאן, לא נדבק. אנטארקטיקה היא מקום חילוני, שבטרם המצאת האלוהים. מקום שאלוהים לא מתחבר אליו. יופי והדר בראשיתי, נטול שכר ועונש, נטול העולם הבא. סוף הדרך. אני עובר את הכנסייה, שמח להשאיר אותה מאחור.
ב־1961 חתמו עשרות מדינות, העוסקות במחקר מדעי באנטארקטיקה, על אמנה מטעם הקהילה המדעית הבינלאומית. האמנה קובעת כי היבשת תשמש לצורכי שלום בלבד, עם חופש מוחלט למחקר מדעי וחופש תנועה לכל העובדים בה. נאסר להקים בסיסים צבאיים באדמתה, להשתמש בה כשטח ניסויים לנשק או כאתר לפסולת גרעינית ולנצל את משאבי הטבע שלה. כל האיזור שמדרום לקו הרוחב 60 הוא כיום שמורת טבע. אל קו הסיום
הקילומטר ה־38, הבסיס הסיני באופק. ממנו יתחיל החלק האחרון במסלול המעגלי של המירוץ, אל קו הסיום. הבסיס נראה נטוש. הרחבה עם הדגל מחזירה אותי לרגע לצבא, ואני שומע את ה"פסססט" המוכר להחלפת האלונקה. הקילומטר ה־40. קבוצת פינגווינים מהדסת לעברי, אני מתפתה לעצור ולהתבונן ומיד מתחרט. שריר נתפס ברגל ימין ואני מדדה כדי לשחרר אותו. לרגע, אני לא שונה בהרבה מהפינגווינים.
בספרות הריצה נהוג לסווג את הרצים לקטגוריות אחדות. הקבוצה הראשונה היא "הג'וגרים", ללא תוכנית אימונים או שאיפות גדולות. לעיתים הריצה היא מטלה עבורם, אך הם מפיקים ממנה די סיפוק כדי להתמיד בה. אחריהם נמצאים "המתחרים", אלה שרצים כדי לנצח, כדי לשפר זמן, שהתחרות היא טבע שני להם. הריצה איננה עיסוק מרכזי בחייהם, אך כתחביב מוקדש לה מקום – וזמן – של כבוד. בקטגוריה השלישית נמצאים "המנצחים" – אצנים המנצחים בתחרויות לאומיות, בקטגוריות גיל, באליפויות אזוריות וכדומה. הריצה היא עיסוק חשוב, ולעיתים עיקרי, בחייהם. הקבוצה הרביעית, המוכרת והמתוקשרת ביותר, היא קבוצת "האתלטים": אלופי העולם, האצנים והאצניות המובילים את שיירת הרצים באליפויות העולם ובמירוצים היוקרתיים האחרים. עבורם הריצה היא מקצוע.
מעבר לכל הקטגוריות האלה, ישנם רצים. כך סתם, בלי תואר. אנשים שרצים כמו שציפורים עפות, כמו שדגים שוחים, שהריצה בשבילם אינה תלויה בדבר: לא בתוצאה, לא בתחרות. גם בלי הישגים הנמדדים בדקות ושניות הם ימשיכו לרוץ. הריצה אינה במרכז חייהם. היא חלק אינטגרלי מהם. רוב האנשים שהפליגו איתי לאנטארקטיקה שייכים לקבוצה האחרונה הזו: אנשים שפשוט אוהבים לרוץ, שנוסעים לקצה העולם כדי לרוץ. לכמה מהם, המרתון באנטארקטיקה היה גולת הכותרת ברפרטואר הריצות שלהם, בצד ריצות מפורסמות ורבות משתתפים אחרות (ראו מסגרת).
הקילומטר ה־41. ה"למה" נעלם כבר מזמן, נרמס בלי משים מתחת לסוליות בדרך הארוכה. מנוחה או פרישה שוב לא באות בחשבון, ובעצם לא באו בשום שלב. אורך המרתון הוא מרחק מקרי שנקבע לפני כ־2,500 שנה בחלק אחר של העולם. הגוף יכול לו אם הנפש תרצה. אני על גבול הבסיס של אורוגוואי. רואה את העומדים בקו הסיום. תחילה מגיעים אלי המראות של הידיים המוחאות כפיים, אחר כך נישאים לקראתי ברוח העזה קולות העידוד. בעוד שעתיים נעלה על סירות הזודיאק, שיפלסו את דרכן בין הקרחונים ויחזירו אותנו אל הספינה, למסע הארוך צפונה.
תודה לחברות "Adidas" ו"CEBE sunglasses" על העזרה בהפקת הכתבה. מדריך מסע אחר לאנטארקטיקה |
