אנטארקטיקה – מסע בלבן

כמה פעמים שמעתם את המשפט, "היית צריך להיות שם כדי להבין"? יש מקומות שניתן לתאר אותם בקלות על ידי מילים פשוטות שמציירות תמונה ברורה, יש מקומות שהתיאור שלהם משתנה בהתאם למספר או לתחושה שהוא חש ברגע ובמקום המסוים. יש מקומות שכל מה שמשפיע עליך ומושפע ממך משנה את התחושה שלך כלפיהם, ויש מקומות שמתעצמים אל מול שקיעה או זריחה. אך לא כך היא אנטארקטיקה. היבשת הקפואה גורמת לך להרגיש שאתה נמצא במקום בלתי רגיל. ההבנה שאתה צריך להיות שם, בשביל להרגיש בקצה העולם.

כמו יציאה לכל מקום, גם הגעה לאנטארקטיקה דרשה הכנות מוקדמות. אך בניגוד להחלטות נעשו באופן ספונטני לחלוטין בטיולים אחרים, המחשבה על ההגעה לסוף העולם התחילה עוד בבית, בישראל. מכר סיפר לי על הפלגה שעשה לאנטארקטיקה והוסיף שאפשר לצאת למסע מבלי להירשם מראש, פשוט להצטרף ברגע האחרון. החלטתי לנסות את מזלי. את המסע התחלתי, כמו רבים אחרים, באושוואיה שבארץ האש בדרום ארגנטינה, עיר תיירותית קטנה שמושכת אליה תיירים מכל העולם: תרמילאים חובבי טרקים, מטיילים חובבי ספורט החורף, כמו סקי וסנובורד, ואנשים הרוצים להפליג לסוף העולם, אל אנטארקטיקה.

מנופי היבשת הקפואה. סוף העולם זה כאן

עוד בטיסה לאושוואיה קשה היה שלא להתפעל מהנופים של האגמים הכחולים, היערות הירוקים וההרים הלבנים הנפרשים לנגד העיניים. העיר עצמה נראית כמו גלויה, עם נמל גדול ונופי הרים מושלגים. הקור והשלג משתלבים ביחד עם החום האנושי הארגנטינאי, ניגודים ההופכים את העיר למיוחדת במינה. במהרה מצאתי את אשר ייחלתי לו במשרד נסיעות קטן – הפלגה ברגע האחרון לאנטארקטיקה.

לא פשוט להחליט: המחשבות על "לחיות את הרגע" ולעשות ככל העולה על רוחך מגיעות לצומת דרכים כשמבינים את המחיר הכספי הכרוך בכך. בסופו של דבר, הרגש גבר על המחשבון הדמיוני וההחלטה התקבלה – יציאה לאנטארקטיקה, אל סוף העולם. מנקודת מבט של מטייל מתחיל, כזה שעשה את דרכו עם מוצ'ילה ("תיק" בספרדית, כינוי לתיק הגדול אותו נושאים תרמילאים ברחבי אמריקה הדרומית) על הגב ודרך התניידותו היא לרוב בטרמפים, להגיע לספינה גדולה ומפוארת שמציעה כל טוב שלא נגמר – היה שינוי מקצה לקצה באופן הטיול.

כמו פאזל של קרח צפים הגושים הקפואים על פני המים

בתחילת הטיול התרמילאי, הכל מלווה בתחושה של חוסר ודאות. לעלות למכונית מקומית מבלי לדעת מה יקרה בהמשך, חוסר הביטחון לגבי עצמך וציודך מרגע שנכנסת למכונית, התחושות האלה מלוות אותך על בסיס יום-יומי. אמנם הרגשת האי נוחות עוברת במהרה בשיחה קלילה בספרדית נרכשת עם האדם שלקח אותך, אבל החשש תמיד מלווה אותך בסיטואציות כאלו. ההקלה של קבלת המוצ'ילה, שבזמן קצר הפכה לבית על הגב, לא ניתנת לתיאור. השמחה עם קבלת התיק אחרי נסיעה של יממה או יותר באוטובוס או אחרי טרמפ שבו הכרת אדם שאין שום סיבה מוצדקת, חוץ מאשר טוב ליבו, שיעצור בצד הדרך וייקח אותך כמה שעות במכוניתו למחוז חפצך מבלי לקבל לכך תמורה כלשהי, ההרגשה ברגע הירידה מהמכונית נדמית לחזרה למציאות בבת אחת. וכאן, בהפלגה – במשך שבועיים שלמים אתה וציודך מוגנים, אתה מרגיש שהגעת לבית זמני, ולא סתם בית, אלא ספינה יוקרתית במיוחד.

השקט מופר רק על ידי הטבע עצמו – קריאות של פינגווינים, שאגות של אריות ים וכדומה

כך התחיל מסע של שבועיים להיכרות עם יבשת מסוג אחר. יבשת שהמיוחדות בה אינה קשורה לאדם, אלא להפך – מה שהאדם שינה במקום הזה מועט כל כך, עד שכמעט אינו מורגש. אנטארקטיקה היא מקום בו הקצב שונה, ההרמוניה הטבעית של לבן ושקט מתערבבות בו באופן מוחלט. ההתעוררות בכל בוקר להבנה שאתה נמצא במקום הכי רחוק שאפשר, שמולך יש נוף עוצר נשימה ופותח מחשבה. נוף של רקע קפוא, שמוצג בטבעיות על ידי קרח אינסופי וקור חודר ומחדד, ים קרח של שקט שפרוש מכל הכיוונים. קשה לתאר את התחושה שמשרה עליך אנטארקטיקה, תחושה עוצמתית שמגיעה מכל הכיוונים. תחושה של שקט נפשי וסביבתי, שמופר רק על ידי רעשים של הטבע – קרחונים מתנפצים וסופות שלגים, פינגווינים מצווחים ושאגות כלבי ים, ועם קצת מזל, גם זינוק של לווייתן מהמים הקפואים.

קשה להבין ולהכיל את היופי המקיף אותך מכל עבר

השגרה היומית בהפלגה התחילה בארוחת בוקר ואחריה יציאה מהחום של הספינה אל הקור העז שבחוץ. הסיורים על סירות הזודיאק אל האיים בסביבת אנטארקטיקה היו מרהיבים ביופיים, הדרך ליבשה התעכבה על ידי גושי קרח צפים או קרחוני ענק שנראים כהרים היוצאים מתוך המים ודורשים עצירות לצילום ולשמירה בזיכרון. מנועה החם של סירת הזודיאק חותך בקרח ומפרק אותו כאילו היה פאזל בים הלא נגמר שנגלה אל מול עיניך. לבסוף, ההגעה ליבשת הלבנה מרגשת כל פעם מחדש. ביבשה קשה להבין ולהכיל את הסובב אותך, את מאות הפינגווינים, עשרות כלבי הים, אינספור הציפורים שחגות מעל. ויש רגעים בלתי נשכחים, כמו זה שבמקביל לספינה שוחה לוויתן, עצום שמנפץ את זנבו העצמתי על המים ושובר את השקט המופתי. כל ירידה ליבשה הובילה להתרגשות מחודשת, שאיפה למראות נוספים במגוון רחב של קרחונים ובעלי חיים.

פינגווין בודד על הקרח. אנטארקטיקה מקבלת את מבקריה בחיבוק קר

ההפלגות לסוף העולם קצרות יחסית, לכן נוצרת תחושה שאנטארקטיקה מחבקת את המבקר בה בחיבוק קר. היא מזמינה לזמן קצר, שבו ניתן פשוט ליהנות מהשקט. אנטארקטיקה אינה מקום שזריחה ושקיעה יכולות להגדיר אותו, היא מופשטת ועמוקה בו זמנית. הפרא הטבעי והשקט הלבן מעניקים לאנטארקטיקה את המיוחדות שלה.

שיח בין חברים. האדם כמעט שלא השפיע על הטבע באנטארקטיקה

מעבר לנופים ולבעלי החיים, חלק בלתי נפרד מחוויית ההפלגה הם האנשים שפוגשים בספינה. אנשים שהגיעו לאנטארקטיקה מכל מקום בעולם ומטיילים תקופות קצרות וארוכות, וכמובן גם אנשי הצוות ומדענים שמקדישים את חייהם לחקר היבשת הלבנה. ההיחשפות לכל כך הרבה סוגים של אנשים היוותה חוויה עשירה לא פחות מהמקום עצמו. השילוב של מבוגרים אמידים ומטיילים צעירים, שכל אחד מגיע ממקום אחר בעולם, יצר חיבורים מגוונים.

האנשים שפוגשים במהלך ההפלגה הם חלק בלתי נפרד מהחוויה

שותפיי לחדר בהפלגה, שהפכו במהרה לחבריי, היו ברזילאי בשנות העשרים המאוחרות וגרמני בתחילת שנות השישים. מרווח הגילאים הזה קירב וגיבש אותנו. שעות ארוכות עברו עלי ועל הברזילאי בהקשבה לסיפור חייו יוצא הדופן של הגרמני, שטייל קרוב לעשרים שנה ברחבי העולם, והיה כמעט בכל מדינה על פני תבל. כל אחד מאתנו שיתף את סיפור חייו עם האחרים, ובניגוד למזג האוויר הקר שבחוץ, היחסים בתוך הספינה היו חמים. הגרמני ואני נפגשנו שוב במקרה כחמישה חודשים לאחר ההפלגה, בשוק אוכל בעיר קטנה בבוליביה, והמשכנו לטייל יחדיו לתקופה קצרה. הברזילאי ואני נפגשנו כמה פעמים מאז, הפעם הראשונה היתה במקרה, בקרנבל המטורף של העיר הברזילאית סלוודור, שאר הפגישות כבר היו יזומות – ברחבי ברזיל ובהמשך גם בישראל.

שינה מחויכת על הקרח. רק מי שמגיע לסוף העולם – מבין

בתום שבועיים חזרנו לאושוואיה, העיר הדרומית ביותר בעולם, הפעם מכיוון דרום. אין ספק שזהו מסע שלא אשכח כל ימי חיי. תיאור המסע לאנטארקטיקה אינו נכתב באופן מיידי ובשגרת ההפלגה, הוא נכתב רק לאחר התרחקות פיזית, נפשית וכרונולוגית מהחוויה עצמה. לקח זמן לרקום הבנה מגובשת ומוגמרת על המקום ועל החוויה ולהביא אותה לידי כתיבה. אני יודע שלא אוכל להעביר באופן מושלם את התחושה, אבל עד שתפליגו לאנטארקטיקה בעצמכם, לפחות תוכלו, כך אני מקווה, להפליג בדמיון לסוף העולם.

לקריאה נוספת: