אנטארקטיקה – ממלכת החיות של איי הקרחונים

אפס מעלות צלזיוס. השמש זורחת בשעה ארבע וחצי בבוקר ומכריזה על יום חדש. סביב נשקף נוף קרחונים השופעים לים, גבעות מושלגות ומשטחים ירוקים המבותרים על ידי נהרות מים מתוקים שזורמים מההרים הקרובים. דובי ים אנטארקטיים שרועים לאורך החוף של מפרץ סאליסבורי (Salisbury Plain) באי ג'ורג'יה הדרומית שבדרום האוקיינוס האטלנטי. טיול לאנטארקטיקה.

משקלו של דוב ים אנטארקטי זכר מגיע ל־150 קילוגרם ואורכו בין 1.80 מטרים ל־1.90. הנתונים האלה נראים לי ממשיים בהחלט כשדוב ים אחד מתקדם לעברי בנחישות. אני מתקרב לכמה גורים שחורים קטנים. נקבת דוב ים מסתערת עלי. מקל ההליכה שלי אינו עוצר בעדה, ואני נס על נפשי כמאה מטרים, עד שהגברת מפסיקה את מרדפה העקשני אחרי. דובי הים מייבבים לעתים כמו כלבלבים ומעוררים בי משיכה ללטף אותם, אבל צריך לזכור שזה מסוכן. אני מביט סביב ומגלה שאני מוקף פינגווינים. יש כאן מושבה המונה כמאה אלף פינגווינים מלכותיים. בשמים מעל מרחפים כמה יסעורי ענק. אני מתחיל להאמין להכרזתם של דאג וגייל, מארגני המשלחת, בתחילת המסע שלנו. "ג'ורג'יה הדרומית", הם אמרו, "היא האי הנפלא בעולם".

ארבעה ימים קודם לכן, בעיר הדרומית בעולם, אושואיה (Ushuaia) שבארגנטינה, פסעתי לעבר האונייה המיושנת יֶרְמוֹלוֹבָה, שאורכה תשעים מטרים ועליה צוות רוסי. במשלחת 85 נשים וגברים מארצות הברית ומבריטניה, ובעוד זמן קצר יתחיל מסענו בן חמשת השבועות לג'ורג'יה הדרומית ולאנטארקטיקה.

פינגווין מלכותי ואפרוחו. כדי שיאגרו די שומן לעבור את החורף, הבוגרים מאכילים את האפרוחים במזון רב בתחילת חייהם, ולכן הם גדולים ושמנים מהוריהם

אין עצים בג'ורג'יה הדרומית

גודלו של החדר שבו אתגורר עם דייטון האמריקאי הוא שלושה מטרים על ארבעה, ובו שתי מיטות שדרגש עץ מפריד ביניהן; בחדר נפרד השירותים והמקלחת, ומעל לראשינו מנורת לילה ורמקול כריזה. כל הכתובות ברוסית ובאנגלית. זו הפעם הראשונה בחיי שאני באונייה השטה ללב האוקיינוס.

אנחנו פונים מזרחה. הספינה מתנדנדת קלות ואני מרגיש בחילה, סחרחורת והזעה מוגברת. מחלת ים מזדחלת בקרבי. מה אמורים לעשות כדי למנוע את מחלת הים? יש לשים מדבקה קטנה מאחורי האוזן, המשחררת חומר לתוך הגוף. ההשפעה תתחיל לאחר כארבע שעות ותימשך יומיים. בינתיים אני שוכב במיטה. במצבי מומלץ גם להסתכל על נקודת אופק מחוץ לאונייה כעל נקודת התייחסות, להיות באוויר הצח ככל שניתן ולאכול קרקרים וזנגוויל. בארוחת הערב הראשונה שלנו בחדר האוכל תנועה אטית וארוכה של האונייה מפילה את כל הסועדים היושבים בכסאות שליד המעברים. מתברר שמישהו שכח לקשור את הכסאות בשרשרת לרצפה.

במהלך השיט מתקיימות הרצאות על המקומות שבהם נבקר. יש באונייה גם ספרייה המתמקדת בטבע של איזור אנטארקטיקה. אפשר לשהות על גשר הסיפון של האונייה באופן חופשי וללמוד קצת על מלאכת השיט והניווט, לבקר בחדר המנועים וכמובן, אפשר ורצוי לצפות בבעלי החיים שבאוקיינוס.

יסעור ענק וגוזלו נרטבים בגשם באי ליווינגסטון הסמוך לאנטארקטיקה

לקראת הגעתנו לאי ג'ורג'יה הדרומית אנחנו מבחינים בקרחונים ראשונים. קצת יוצא דופן להיתקל בהם באיזור כל כך צפוני. מתברר שעקב התחממות כדור הארץ יותר ויותר קרחונים נפרדים מהיבשת הדרומית. שמונה סירות הזודיאק שבחזית ישמשו אותנו מחר בבוקר כדי להגיע מהאונייה אל היבשה. אורכו של האי הוא כ־180 קילומטר. בשנת 1775 הגיע אליו קפטן ג'יימס קוּק, שתבע את זכותה של בריטניה על האי בשם המלך ג'ורג' השלישי.

אין עצים בג'ורג'יה הדרומית, אבל יש בו עשבים שונים ובהם צמחים עם תפרחת אדומה המכונים  Burnet(Acaena magellanico), ששימשו את מלחי הספינות שעברו כאן למאכל כדי למנוע את מחלת הצפדינה, הנגרמת ממחסור בוויטמין סי. על הקרקע הסלעית עורכים כמה יסעורי ענק סעודה מגופת פינגווין מלכותי בוגר.

אצילותו של האלבטרוס
מושבת דובי ים מקבלת את פנינו באי הקטן אלבטרוס (Island Albatross), השייך לבריטניה, כמו כל איזור ג'ורג'יה הדרומית. אנו מתארגנים בקבוצות של עשרה אנשים כל אחת. האי מכוסה עשבי כסות גבוהים, וביניהם פה ושם צמחיית טחב רגישה, שמוטב להימנע מדריכה עליה משום שהנעליים עלולות לפגוע בה.
לפי הוראות רשות הטבע הבריטית, המעוגנות בחוקים בינלאומיים לשמירת הטבע, אסורה הכניסה לאי ללא אישור מיוחד. אנחנו זכינו באישור המיוחל והגענו לכאן לצפות באלבטרוס הנודד, גדול עופות הים ובעל מוטת הכנפיים הארוכה בעולם בעלי הכנף, עד כשלושה מטרים וחצי. משקלו מגיע ל־12 קילוגרם, תוחלת חייו כשמונים שנה, והוא ניזון מדיונונים, תמנונים, סרטנים ולעתים גם מציפורים קטנות. האלבטרוס מטיל ביצה אחת בקיץ ודוגר עליה במשמרות של כשלושה שבועות להשלמת הדגירה לאחר 77 ימים – עוד שיא ציפורי.

פינגווין זהוב ציצית, המכונה מקרוני, במפרץ קופר שבג'ורג'יה הדרומית

עשרות קני אלבטרוסים נודדים, עשויים עשבים ובוץ יבש ברוחב העשוי להגיע עד מטר אחד, פרושים כאן, כשמרחק של כמה עשרות מטרים מבדיל ביניהם. לאחר גידול הגוזל נפרדים ההורים וכל אחד מהם פונה לדרכו, לים, עד לעונת הרבייה הבאה. אלבטרוסים יכולים לעוף למרחק של עשרות אלפי קילומטרים מעל לים, אבל אם אין רוח, הם ייאלצו לנחות בים. כמה אלבטרוסים מרחפים באוויר. הם אינם מניעים כלל את כנפיהם, אלא משנים את זווית מעופם על פי כיוון הרוח. אילו אצילות ויופי.במאה ה־19 נטבחו אלבטרוסים רבים בשל הביקוש לנוצותיהם עבור תעשיית הכובעים והכריות. היום נותרו כ־28 אלף אלבטרוסים נודדים בעולם, ומספרם ממשיך להתמעט בשל הזיהום בים וטביעה של עופות, במיוחד צעירים, שמסתבכים ברשתות דיג.

בג’ורג’יה הדרומית יש כעשרת אלפים אלבטרוסים נודדים. אנו צופים בארבעה מהם בטקס חיזור. שני הזוגות – מקורם ורוד, עיניהם שחורות־חומות, גופם לבן וכך גם כנפיהם, עם נקודות שחורות בגדלים שונים, קרומי רגליהם תכולים – פורשים את כנפיהם לצדדים ומפזזים זה מול זו, מרימים את ראשיהם מדי פעם. טקס החיזור יכול להיערך שעה ארוכה. במפרץ האי פורטונה (Bay Fortuna) אני צופה לראשונה באלבטרוס הנקרא light mantled sooty, הנוהג לקנן במעלה צוקים. 3,000 הפרטים באי הזה חיים בקבוצות קטנות המורכבות מזוגות, וצבעיהם אפור, לבן ושחור, כשטבעת לבנה מקיפה את עיניהם השחורות.

זוג אלבטרוסים נודדים בריקוד חיזור, באי אלבטרוס שבאיזור ג'ורג'יה הדרומית

ההצגה הכי טובה בעיר
במפרץ גריטביקן (Grytviken) אוספים את דרכונינו לקבלת חותמות בריטיות. שלג קל יורד. כאן היתה תחנת ציידי לווייתנים. בשנות פעילותה, 1904־1965, עד שנסגרו כל תחנות ציד הלווייתנים בג'ורג'יה הדרומית, נטבחו כאן קרוב למיליון דובי ים, פילי ים ולווייתנים עבור שמן למנורות, מוצרי קוסמטיקה, דשן ופרוות. כיום נותרו כאן בתי עץ אחדים, ספינה רקובה ובית חרושת שומם לעיבוד עורות ובשר של הלווייתן. יש כאן גם מוזיאון שמציג את בעלי החיים ואת ההיסטוריה של האיזור, בית דואר קטן וכנסייה.
בבית העלמין המקומי מצבתו של סר ארנסט הנרי שאקֶלְטוֹן האירי, שארגן משלחת לקוטב הדרומי בשנת 1914. אונייתו נתקעה בקרח בינואר 1915. לאחר כמה חודשים היא נסחפה, נמחצה על ידי קרחונים וטבעה.

הקבוצה, שחיה עד אז על בשר וביצי פינגווינים, יצאה בסירות קטנות למסע של חודשים אחדים לאי הפיל (Elephant Island), מרחק של 1,300 קילומטר.
שאקלטון וחמישה מאנשיו המשיכו והפליגו במשך 16 יום בסירה באורך שישה מטרים בים הפתוח, עד לג'ורג'יה הדרומית. ללא מפות ואמצעי ניווט הם הגיעו לחוף הדרום־מערבי של האי, בעוד שתחנת הלווייתנים המאוישת היתה בחוף הצפוני. בלית ברירה חדרו שאקלטון ושניים מאנשיו, לראשונה בהיסטוריה, לתוך האי ההררי והמושלג. המבצע ארך 36 שעות. ללא המסע הזה יש לשער שכולם היו נספים. שאקלטון נפטר בשנת 1922 בג'ורג'יה הדרומית והוא בן 47. הוא לא הגיע מעולם לקוטב הדרומי.

פינגווינים מלכותיים רוחצים בים על מנת לשמור על נקיון נוצותיהם

יום המחרת נאה. לאחר הפלגה של כמה שעות אנחנו מגיעים למפרץ סנט אנדרוז (Bay St. Andrews). מגבעה רמה, הנושקת מצד אחד להרים מושלגים ומהצד השני למישור – עד הים, אנו צופים במושבה של פינגווין מלכותי, הרביעית בגודלה בעולם, המונה 250 אלף פרטים. כדי לסייר בשטח המושבה יש לעבור את נחלי המים המתוקים היורדים מההרים. הפינגווינים עושים את זה כשחצי גופם העליון נשאר מחוץ למים, עובדה המלמדת על רדידות הנחל. אני נכנס למים בזהירות, ובתוך שניות הם חודרים לתוך המגפיים ומרטיבים את רגלי. טוב שהבאתי גרביים להחלפה.

דובי הים מתערבבים לעתים קרובות בפינגווינים. הם אינם מתקיפים זה את זה, אם כי לעתים מאיימים הפינגווינים במקוריהם על גורי דובי הים, המנסים לשחק עימם. באגמים משתכשכים פילי ים, וכרגיל, גם בתוך המים הם מנגחים זה את זה, כשמסביב צופים בהצגה הטובה בעיר אלפי פינגווינים מלכותיים.

מין נוסף של פינגווינים – הפינגווין זהוב הציצית, המכונה מקרוני – מתגלה לי במפרץ קופר (Bay Cooper). פינגווין זה קיבל את שמו מגנדרני לונדון, שבמאה ה־18 חבשו כובעים אופנ־תיים שבהם היו נעוצות נוצות שכונו מקרוני. הציצ־יות הזהובות של המקרוני נפגשות בקדמת ראשו ונמשכות לאחור בצדדים, מקורו ועיניו אדומים, ובחלק המקור הסמוך לראש יש לו כתם ורוד. באי יש כמה מיליוני זהובי ציצית, הנמנים עם מין הפינגווינים הנפוץ בעולם, שבו 25 מיליון פרטים.

אלבטרוס שחור גבה עם צאצא. לבוגר יש מוטת כנפיים של 2.4 מטרים

ביקור בכוכב אחר
אנחנו צריכים לחצות את מושבת דובי הים. ארבעה מחברי הקבוצה מתחילים בהליכה על גבי משטחי סלע שביניהם בריכות, שבהן משתכשכים גורים והוריהם. בידינו מקלות במבוק. משטחי האבן חלקלקים, ורק מקל ההליכה עוזר לי להתייצב בכל פעם שאני מחליק. דובי הים מסתערים עלינו מכל הכיוונים – דוב ים אחד שמסתער עלי נתקל במקל שמכוון לעומתו. הוא נעצר ומריח בסקרנות את קצה המקל. גופו נע מצד לצד בחוסר סבלנות ונראה שהוא אינו יודע להחליט על צעדו הבא. כמה שניות והוא נסוג לאחור. דוב ים אחר פוגע ברגלי מאחור, כשאיני שם לב. הוא נסוג במהירות. מאוחר יותר אגלה כמה שריטות ברגל. לוקח לנו שעה שלמה לעבור 300 מטר. אני מבין את דובי הים האנטארקטיים שמגינים על הטריטוריה שלהם ועל משפחתם, אך אני לא יכול שלא להרגיש שעברתי חוויה סהרורית משהו.

סירת זודיאק לוקחת אותנו לקצה השני של החוף. יש כאן כמה אלפי פרטים של פינגווין לבן סנטר, המאופיין בקו נוצות שחור בראשו. רגליו ורודות ועיניו צהובות, ובהן אישון שחור בולט. פה ושם מנקר אחד הפינגווינים האלה את מכנסי, כשאני מתקרב יתר על המידה לאפרוחים האפורים־לבנים החמודים שלהם.

ממולי הר המכוסה בשלג ועליו שתי נקודות שחורות. בעזרת משקפת אני מזהה את הפינגווינים לבני האוזן. מה יש להם לחפש שם למעלה במרחבי השלג? הם מתחילים בגלישה על גחונם במורד ההר וזה מדהים אותי, שכן ברור שהם עולים במעלה ההר רק כדי לגלוש בחזרה. סקי, מתברר, הוא לא רק ספורט של בני אדם.

ג'ורג'יה הדרומית הולכת ונעלמת, כאשר האונייה שלנו ממשיכה דרומה. אילו הייתי מגלה את המקום הזה בראשית המאה ה־18, אין ספק שהייתי מרגיש כאילו הגעתי לכוכב אחר בגלל שפע בעלי החיים המיוחדים והנוף הנפלא.

פינגווינים בלוע הר הגעש
במשך היומיים הקרובים אנו עוברים כ־1,400 קילומטרים דרך קרחונים, שהולכים ומתרבים. מדי פעם אנחנו רואים לווייתנים, אלבטרוסים מרחפים מעל המים, נוגעים לא נוגעים בכנפיהם במי האוקיינוס, יסעורים שונים, ואיים הצצים מתוך האוקיינוס, שעליהם בעלי כנף.

האי פאולט (Island Paulet) נמצא כמה עשרות קילומטרים מאנטארקטיקה. גבעותיו וסלעיו חשופים ברובם. אנו נתקלים בריח עז הנודף מכמאה אלף פינגוויני אדלי, שקיבלו את שמם מאשת חוקר צרפתי. הריח בא ממרחבי קרקע אדמדמה, שצבעה נוצר מהלשלשת הרבה. האדלי מאופיינים בטבעת לבנה סביב עיניהם. אורכו של האדלי הבוגר כשבעים סנטימטר ומשקלו מגיע לארבעה קילוגרמים. לעתים הם מנפחים את נוצות עורפם למעין כרבולת שחורה. זו דרכם להתרות בחבריהם למושבה.

דוב ים אנטארקטי צעיר. בעבר דובי הים ניצודו בשל פרוותם והיו על סף הכחדה, אך כיום אוכלוסייתם התאוששה

אפרוחי האדלי מקובצים בפקעות שחורות־אפורות, במיוחד ליד סלעים גדולים. רובם נמצאים בשלב שבו הם עומדים על רגליהם ומסוגלים לרוץ אחרי הוריהם בבקשת מזון. הקן עשוי ממעגל אבנים ומעשבים, והוא כמעט שטוח. כמו סוגי פינגווינים אחרים, גם פינגוויני אדלי נוטים לגנוב אבנים משכניהם ולקחת אותן לקניהם.

שני חמסנים נוחתים ליד אפרוח הנמצא לבדו. אחד מהם ניגש לאפרוח ומנקר אותו. השני מצטרף אליו. האפרוח מנסה לברוח, ומקורו הפתוח מביע זעקה ואימה. הוא נתקל באבנים, מתהפך על גבו ומתגלגל כמטר במורד הגבעה. אין זכר להוריו. האם עלינו להתערב? החמסנים ממשיכים לנקר את האפרוח ולפצוע אותו. נראה שהכל אבוד, עד שלפתע מגיחים הוריו של האפרוח, והחמסנים מרפים ונסוגים. האפרוח מתלווה להוריו המתרחקים. ברקע פינגוויני אדלי קופצים קפיצת ראש מקצה שבר קרחון בים, בעוד שאחרים מקפצים במים כמו דולפינים. על משטח שלג מהלכים פינגווינים, הנראים מרחוק כמחליקי בלט על הקרח.

הפינגווין המלכותי מחליף את נוצותיו פעם בשנה, כמו גם את ציפוי מקורו

על אדמת אנטארקטיקה
אנו פוסעים לראשונה על אדמת אנטארקטיקה במפרץ נקו (Neko Harbour) ומטפסים במעלה ההר כדי לצפות במפרץ הקסום. חמסן צולל לעברנו ומוריד אותנו בבהלה לשלג, כך מספר פעמים, עד שאנו עוזבים את שטח המחיה שלו. ההרים המושלגים נצבעים בוורוד לקראת שקיעת השמש, ב־00:23. אור קלוש נשאר כל הזמן, עד לזריחה בשלוש וחצי לפנות בוקר, כך במשך עשרה ימים נוספים שאנו מבלים בחצי האי. באזורים הללו של אנטארקטיקה כדאי להרכיב משקפי שמש ולהגן על הגוף במשחות הגנה.

אבל משקפי השמש אינם מגינים מפני מראה מהמם ביופיו שנחקק בזכרוני: רק ימים ספורים קודם לכן, בדרך לאנטארקטיקה, זכיתי לחזות באי התעתועים (Deception Island), שהוא לוע של הר געש שבקע נפער בו כתוצאה מהתפרצויות. מי האוקיינוס שחדרו לבקע יצרו בו אגם מים גדול בקוטר עשרה קילומטרים ובעומק מאה מטר. אוניות יכולות להיכנס דרך פתח בדופן ההר, והאיזור בטוח מאוד מסערות האוקיינוס שמסביב.

האונייה ירמולובה ובחזיתה סירות הזודיאק שמשמשות להגעה אל היבשה ובחזרה

האונייה שלנו משייטת בלוע הר הגעש, ומסביב הרים מושלגים הסוגרים עלינו מכל עבר. חול החופים כאן שחור מהתפרצויות געשיות, שהאחרונה בהן היתה  ב־1991. באיזור יש גם בריכות תרמיות, תוצאה נוספת של החום שנפלט עדיין מהאדמה.
באחד החופים שבהם אנו נוחתים אני מבחין בחיזיון מופלא: עשרות אלפי פינגווינים לבני סנטר מהלכים בדממה בטור ארוך, בצעדה מהממת ביופיה, כשבטנם הלבנה בולטת על רקע האדמה השחורה.

מדריך מסע אחר לאנטארקטיקה