עם עלות השחר עמדתי לפני שביל האבן הארוך שהוביל אל הכניסה למקדש אנגקור וואט (ANGKOR WATT). "העיר שהיא מקדש" חיכתה לזריחה. לא הייתי היחיד, אבל מספרם של עולי הרגל היה מועט. הנאגות, נחשי האבן, ואריות האבן הגרוטסקיים ששמרו על שביל הכניסה דמו ליישויות חיות ורוטטות, והיוו חיץ מוזר בין עולם האבן הדומם לחיים שמסביב. השמש עלתה מהר, אבל הותירה מרחב של מסתורין שחשף בהדרגה את המיתאר, את האיזון, את הסימטריה המושלמת וההרמוניה הנשגבת של אחד המבנים היפים בעולם.
"לך לאנגקור, ידידי, לחורבותיה ולחלומותיה", כתב הצרפתי ג'נרט דה ברסקי ב־1924. שנה אחר כך כתב בהתלהבות לא פחותה האנגלי צ'רצ'יל גנדה: "הסיפור של הלא ייאמן. הפלא של אנגקור שאין דומה לו בכל אסיה". נדמה לי, כי בעולם כולו יש מעט מאוד הדומה לאנגקור; ואיני היחיד המחזיק בדעה זו. אני יכול להשוות זאת אולי לטאג' מאהל, לפירמידות במצרים, לעיר המאיה פלנקה
(PALENQUE) של המלך פאקאל. לא הרבה.
עשרות מלומדים, חוקרים, נוסעים ועולי רגל עמדו נפעמים מול אחד ההישגים הכבירים ביותר של המין האנושי. קשה להסביר את הסיבה והשימוש של כל אחד מהמבנים והמקדשים באנגקור, אבל היופי והייחוד שלהם מרטיטים נימים גם בליבותיהם של האנשים הקשוחים ביותר.
 | | נזיר בודהיסטי סמוך לתא פרום, מזרחית לארמון אנגקור טום |
תהום השכחה
קמבודיה, קמפוצ'יה, חמר, אנגקור – כולם שמות הקשורים לתרבות אחת שנודעה בארכיטקטורה ובאמנות שלה. שמה של העיר, אנגקור, מטעה לעיתים, שכן בזיכרון המערבי הוא נקשר במקדש אחד: אנגקור וואט. אבל אנגקור היא עיר של מקדשים וארמונות, המשתרעת על כ־310 קילומטרים רבועים, ומכילה יותר מאלף מבנים. רבים מהם נהרסו, את האחרים כיסה היער. אבל 39 המבנים שאפשר עדיין לראות מהווים מכלול יוצא דופן ומלהיב, שגם הצילומים הרבים אינם חושפים את הפאר האמיתי שלו. "הנה כאן נמצאים אותם מקדשים שבמשך זמן כה ארוך נדמו כחזיונות… כאן נמצאים היסודות, הגלריות, הכרכובים, כיפות הדום יוצאות הדופן, הנדמות לעטרות רבות טבעות", כתב החוקר הצרפתי קלוד פרר ב־1931.
משנת 802 ועד 1432 לספירה היתה אנגקור מרכז האימפריה החמרית, שבמרכזה הארמון אנגקור טום. בשיאה, במאות ה־11 וה־12, השתרעה האימפריה על שטח שכלל את רוב שכנותיה: תאילנד, וייטנאם ולאוס. סופה בא עליה כשהצבאות התאיים פלשו לאנגקור הבירה ובזזו את אוצרותיה. אחרי פלישה זו הועברה הבירה החמרית לפנום פן, ולמעט תקופת פריחה קצרה נוספת במאה ה־16 נבלעו המקדשים והארמונות ביער הטרופי ושקעו בתהום השכחה.
זו לא היתה שכחה מוחלטת; אבל המערב לא גילה עניין באנגקור, למרות שנוסעים וסוחרים מסין, יפאן, ספרד ופורטוגל  | זוג קמבודי בחזית מקדש באפאון, צפונית לבאיון. רק שרידים מעטים נותרו ממקדש זה, ומייחד אותו שביל הכניסה המוגבה |
ביקרו כאן במאות ה־16 וה־17. ייתכן שחוסר העניין נבע מכך שהעיר לא ישבה על דרכי המסחר העיקריות, שבהן עברו השיירות נושאות הזהב, המשי והתבלינים, ולא היו לה אוצרות להציע לסוחרים. הנוסעים הסקרנים השאירו אחריהם תיאורים קצרים, ששיקפו בעיקר תהיות בנוגע לזהותם של בוני המקדשים והארמונות ולפשרן של הכתובות הבלתי מפוענחות.
הפרשנויות היו רבות ומגוונות. היו שטענו כי ההסבר לקיומה של העיר מצוי בתנ"ך; אחרים סברו שאלכסנדר הגדול הוא שבנה אותה, ופרשנים נוספים טענו כי היו אלה הרומאים או הטרויאנים, ואולי אפילו היהודים בני סין. שאלות אלה, אגב, לא הטרידו את בני קמבודיה, שהיו בטוחים כי אבותיהם, המלכים החמרים, הם בוני הבניינים החידתיים.
היה זה הבוטנאי הצרפתי הנרי מוהוט, שביקר בקמבודיה ב־1860, אשר הצליח לעורר עניין בחורבות המדהימות. ג'ון תומפסון, צלם אנגלי שפרסם את התמונות הראשונות של החורבות, תרם להתעוררות העניין הציבורי. ב־1871 החלו הצרפתים לחקור את האתר. הם חפרו, שמרו את השרידים ותיעדו את הממצאים. המחקר העמיק כאשר הוקם ב־1898 "בית הספר הצרפתי למזרח הרחוק". המחקר נפסק ב־1972, כאשר מלחמת האזרחים אילצה את הצרפתים לעזוב את קמבודיה.
בניגוד לדיווחים שהתפרסמו במערב, הנזק לאתרים במלחמה זו היה מזערי. הצדדים הלוחמים זיהו את אנגקור לא רק כסמל לאומי, אלא כחזון חמרי־קמבודי. עבורם, נתפס המקום לא כזכר לתור הזהב ההיסטורי בלבד, אלא גם כאוטופיה עתידית. אפילו פול פות – מנהיג החמר רוז' בשנים 1975 עד 1979, מי שמזוהה יותר מכל עם השואה הקמבודית, שבה נרצחו כמיליון איש, שביעית מאוכלוסיית המדינה – הציג את מגדלי אנגקור וואט על דגל התנועה.
בעבר היה יער העד האיום העיקרי ע ל המקום. בכל זאת, מי שמבקר שם אינו יכול שלא להתפעם מההרמוניה הוויזואלית הנפלאה בין החורבות ליער. הצורות הטבעיות נמצאות ביחסים סימטריים עם הצורות הארכיטקטוניות של המבנים, ושורות העצים מקבילות לשורות העמודים והפסלים. מעל תקרות אבן אפורות מתנשאת תקרת היער הירוקה. היום מאיימים גשמי המונסון על אנגקור, המתנקזים מתחת לאתרים. חזזיות אבן, שמתפתחות ברטיבות הזו, מסכנות את חוזק המבנים.
המבנים הללו מאוימים לא רק על ידי הטבע. שוד העתיקות באתר הוא תופעה נרחבת ונפוצה. אין שמירה, אין פיקוח, והמבקרים מעטים; מעט תיירים מערביים, מעט מבקרים קמבודים, נזירים בקבוצות או ביחידות עושים מדיטציה בצל החורבות או מנסים לפענח את תבליט הקיר הנפלא, המתאר את האפוס ההינדואי הראמאיאנה. קל לשדוד, אפילו לא צריך לעשות זאת בהיחבא, כי התנאים נוחים.
סוד הקסם
מהו סוד הגדולה של אנגקור? ייתכן כי הוא מצוי בצירוף של הארכיטקטורה, האמנות והתפיסה הקוסמולוגית העולה מהיחסים בין הבניינים.
הארכיטקטורה של המקדשים החמריים והעיטורים על הקירות עוצבו על פי סדרה של אמונות מאגיות ודתיות. לפי אחת האמונות, המלך ועיר הבירה נמצאים במרכז היקום. אמונה אחרת גורסת שהמעבר מהעולם החילוני אל העולם הקדוש נעשה באמצעות ארבעה צירים, כיווני רוחות השמים, המובילים מהשוליים אל המרכז. הרעיון הארכיטקטוני והדתי ההודי (ההינדואי והבודהיסטי כאחד), שהמקדש הוא מיקרוקוסמוס של ההר מרו הקדוש, מקום מושב האלים, משמש רעיון מרכזי בתרבות החמרית, והיתה לו השפעה עמוקה על אמנותה של תרבות זו. במהלך ההתפתחות הארכיטקטונית נוצרו שני אלמנטים נוספים: החומה והחפיר. שביל האבן המקשר בין המקדשים מייצג את הגשר שבין עולם האדם לעולם האלים.
חזיתם של מרבית המקדשים פונה מזרחה. המזרח מייצג את החיים ואת הכוח היוצר של  | | 196 ראשי ענק מעטרים את מקדש הבאיון. חלק מן החוקרים טוענים שהחזזיות המכסות רבים מן הקירות משמרות את האתר והסרתן עלולה לפגוע במקדשים |
הגבר, ואילו המערב מייצג את המוות, הטומאה, האשה והשקיעה. הצפון הוא כוח המזוהה עם הפיל, והדרום נייטרלי.
חוקרים סבורים כי המקדשים נבנו על פי תפיסה מתמטית. על פי האמונה ההינדואית, מבטאים המספרים את מבנה היקום. לכן יש לבנות את המקדש על פי תפיסה מתמטית מסוימת, כדי שיהיה מושלם ויתפקד בהרמוניה עם היקום. כשרונם של החמרים היה ביכולתם לבטא בארכיטקטורה שלהם את עולמם השמיימי של האלים. מעט תרבויות נתנו לכך ביטוי מוצלח עד כדי כך.
הארכיטקטורה של הקומפלקס כולו מעוררת תהייה. יש כאן משהו שונה, יוצא דופן ומיוחד. בדרך כלל, אנחנו רואים בקבוצת מקדשים תבניות חוזרות. כאן אין כאלה. זה מתחיל בבאיון (BAYON), מבנה המגדלים המורכב, וממשיך בטא קאו, מקדש פירמידה שאינו מעוטר או מפוסל, אבל בעיני הוא אחת מדוגמאות הבנייה הנפלאות באבן. ועוד דוגמה: ניק פין (NEAK PEAN), "הנחשים המלופפים", הוא סטופה בלב בריכת מים שסביבה ארבע בריכות נוספות. על מבנה זה כתב האנגלי צ'רצ'יל גנדה: "זהו אחד המקדשים הגורמים לאדם לחלום על הימים הרחוקים של יופי ומותרות. היה כדאי לחיות אז ולהיות אשה השייכת לגזע אנושי אשר תמיד העריץ את נשותיו". גנדה ראה את הפיסול המופלא של הנשים, אך ייתכן שלא הכיר את התפיסות החמריות של נשים, במסגרתן נתפסת האשה גם כמוות. מרפסת הפילים ומרפסת המלך המצורע הן דוגמאות נפלאות לעיטור משטחים. טא פרום משרה שלווה יוצאת דופן. זהו מקום בו אתה רוצה לשבת, להתבונן, להרהר.
ואחרון חביב – המבנה של אנגקור וואט. זהו מבנה עצום ממדים עם סימטריה מופלאה: החל בחפיר המקיף את החומה החיצונית וכלה בחמשת המגדלים הבנויים בצורת ניצן הלוטוס. מלקולם מקדונלד, מי שהיה הנציב הבריטי בדרום־מזרח אסיה, כתב על אנגקור וואט: "הרבה מהמבנים נפלאים, אבל לכולם יש דרגה מסוימת של אי־שלמות. אנגקור וואט הוא הביטוי העליון של תרבות גדולה. הוא פסגתה של אבולוציה ארכיטקטונית – האידיאל שאליו שאפו כולם".
אפשר להמשיך ולהתבונן בפרטים; למשל, בטכניקת השימוש בחומרים. החמרים השתמשו בין השאר בלאטריט – אבן אדומה, שהיא רכה מתחת לפני הקרקע בגלל תכולת המים הגבוהה, אבל מתקשה כשהיא נחשפת לאוויר. בדומה לסינים, הם השתמשו גם ברעפים ובטיח־גבס. השימוש בטיח מזכיר את מערות מוג'או (MOJAO) שליד דון־חואנג
(DUNHUANG) ומערות יון־גאנג (YUN-GANG) שליד דאטונג (DATONG) בסין. אלמנטים אדריכליים אופייניים נוספים הם קשתות, דלתות דמה, עמודים, חצאי עמודים, חלונות מסורגים בעמודים דמויי במבוק, ומגדלי כניסה שעל ארבעת צדדיהם חקוקות פנים ענקיות.
המראה של אנגקור חקוק גם בליבו של מי שעזב את המקום המופלא. בספרו, שיצא לאור ב־1936, "התפארת הקמבודית: המסתורין של ערי החמר הנטושות", כתב החוקר והנוסע האנגלי ה.וו. פונדר: "לעולם אינך נפרד לשלום מאנגקור, שכן הקסם ילך איתך בכל דרכיך, וייתכן שהאלים שלה יצבעו את מחשבותיך וחלומותיך עד לרגע האחרון בחייך". |
