אל פסגת הגראן פרדיסו

בצפון מערב-איטליה, בחבל אאוסטה, יש גוש הרים יפהפה, מעין לוויין לרכס המון בלאן, שמרכזו ההר גראן פרדיסו (Gran Paradiso) המתנשא לגובה של 4,065 מ'. זהו ההר הגבוה ביותר שנמצא כולו בשטח איטליה. ביוני האחרון יצאתי להגשים חלום ולטפס על המפנה הצפוני (north face) שלו – 600 מ' של קיר קרח בזווית כמעט אנכית המוביל בקו ישר עד הפסגה.

המפנה הצפוני של הגראן פרדיסו (מסלול הטיפוס מסומן באדום)

יום קודם התחלנו בהתארגנות. ראשית, וידאנו שהבקתה הנכונה פתוחה ושיש בה מקום, ואז התחלנו בנסיעה קסומה במעלה העמק עד לקצה הכביש, שם ארגנו את הציוד והשארנו את הרכב. ההתארגנות היתה ארוכה מהרגיל. יום קודם עוד טיפסנו על סלע, וכל הציוד האלפיני היה זרוק ברחבי רכב. איזה ביגוד צריך? מצד אחד, צפוי יום שמשי במיוחד; מצד שני, בלילה הטמפרטורה צונחת ואנו מתכוונים לעזוב את הבקתה כבר בארבע לפנות בוקר על מנת שהטיפוס עצמו יתנהל על קרח קפוא ויציב. דילמה קלאסית בהרים – בזמן פעילות חם, וכשעוצרים הקור מתחיל מיד לחדור את השכבות והעצמות. איזה אמצעי עגינה לקחת? וכמה? מצד אחד, כמה שפחות על מנת לחסוך במשקל, מצד שני – בטיחות היא שיקול עיקרי. עוד דילמה…

להרגיע את הפרפרים
לאחר שארזנו את כל הציוד התחלנו בעלייה תלולה של כ-1,000 מ' עד לבקתה. ההליכה מתנהלת על שביל מסודר המתפתל בין עצי היער, כשמדי פעם נפתח נוף והרכס מתחיל לבצבץ באופק. בשעות אחר הצהריים המוקדמות הגענו לבקתה הממוקמת היישר אל מול ההר (טיפ של אלופים: לבדוק אם יש קליטה לנייד בבקתה, חשוב בעיקר אם האישה בחודש שמיני…). הפרפרים מתחילים לפרפר בבטן. מחר בשעות הצהריים אני אמור להיות על הפסגה, וההר נראה הרבה יותר גדול מהתיאור. ארוחת ערב, בקבוק יין להרוג את הפרפרים, וירדנו לחדר לשינה טרופה כמצופה.

קבוצת מטפסים בדרך לבקתה

בשלוש לפנות בוקר השעון צלצל. נגררנו מהמיטה לארוחת בוקר עם הרבה קפה, התארגנות מהירה ובשעה 4 כבר התחלנו את דרכנו במעלה הקרחון המוביל אל ההר. ההליכה עם פנס הראש אינה קלה, משום שהשלג עמוק וכל כמה צעדים שוקעים עד גובה המותן. אדריאן, מטפס חייתי מאנגליה, שועט קדימה ואני אחריו. נדמה כי כל פעם שאני מתחיל להדביק את הפער הוא מגביר את המהירות. כעבור שעה בערך מתחיל האור לבצבץ מאחורי ההר וצובע את השמים בוורוד עדין. המפנה הצפוני נגלה אלינו במלוא הדרו והוא כבר כמעט במרחק נגיעה. אנו מטפסים עד למרגלות קיר הקרח, עוצרים למנוחה קצרה ושתייה וחוגרים את ציוד הטיפוס. זהו, מפה כבר אין דרך חזרה…

אדריאן והזריחה אל מול ההר

מתחילים לטפס על הקרח
מעבר מסובך מעט מעל בקיע בקרח שנוצר בתחתית הקיר מסמן את תחילת הטיפוס. אדריאן מתחיל לשעוט למעלה, מנצל את התנאים האופטימליים ואת הזווית המתונה יחסית כדי לצבור גובה במהירות. כל 20-15 מ' הוא עוצר, קודח בורג אבטחה אל תוך הקרח וממשיך הלאה. אני מאבטח עד שהחבל מגיע לקצה ומתחיל מיד לטפס.

בדרך כלל מטפסים עובדים בקטעים של כ-60-50 מ', תלוי באורך החבל, כאשר אחד מטפס והשני מאבטח. אנו החלטנו לטפס ביחד, כאשר החבל מתוח בינינו כל עוד התנאים מאפשרים וכך לחסוך זמן יקר של עצירות, החלפת ציוד, ארגון החבל מחדש וחוזר חלילה. הטיפוס היה מאומץ אך לא קשה מדי טכנית והצלחנו לצבור 300 מ' במכה אחת – כמעט חצי מאורך המסלול. מכאן הטיפוס הופך להיות תלול יותר, כמעט אנכי לפרקים, ורובו מתבצע על קרח חשוף לגמרי, שמקשה על השימוש בגרזני הקרח ומחייב דיוק בכל הנפה של הגרזן. אנו עוברים לטפס במקטעים של 50 מ', כאשר בסופו של כל מקטע אנו קודחים שני ברגים עליהם אנו נתלים.

במעלה קיר הקרח

סכין שלג מעל התהום
לאחר כשישה-שבעה מקטעים אנו מגיעים לקו הרכס דמוי הסכין. באחת אנו נחשפים לשמש הבוהקת וכל רכס ההרים נגלה מתחתנו – גם הנפילה התלולה מהצד השני… בזהירות אנו מתארגנים מחדש לחלקו האחרון של הטיפוס: הליכה מאובטחת על סכין שלג. זהו אחד החלקים המסובכים והטריקיים של הטיפוס. מצד אחד, נגמרו קטעי הטיפוס התלולים והטכניים, אולם מנגד מתחיל קטע הליכה על סכין שלג ברוחב של 50 ס"מ, עם נפילה של כמה מאות מטרים מכל צד.

כל צעד נמדד ונשקל אל מול תנאי הקרקע והשלג. על המדרכה בתל אביב אין שום בעיה ללכת במרחב צר כל כך, אולם בגובה של 4,000 מ' עם כל הציוד ולאחר שבע-שמונה שעות של מאמץ פיזי הסיפור קצת שונה וההתקדמות איטית וזהירה. לאחר כ-400-300 מ' כאלו, אנו מגיעים לגוש הסלע האחרון, המסמל את פסגתו של ההר. טיפוס קצר של כמה מטרים מפחידים למדי מביאים אותנו סוף סוף לגג העולם הקטן שלנו. לחיצת ידיים קצרה, תצפית פנוראמית מדהימה ומהר מאוד הרוח החזקה מראה לנו את הדרך אל עבר הירידה. את טפיחות השכם ההדדיות נשמור למקום ידידותי יותר, רצוי בתוספת קפה או בירה.

על פסגת ההר

הירידה עצמה לא קשה. כמה עשרות מטרים של מעבר בולדרים תלול, מפחיד מעט אך לחלוטין לא קשה, מוביל אותנו אל המסלול "הרגיל", שעולה אל הפסגה במתינות מצידה המערבי. אנו מנצלים את המדף הרחב, שסוף סוף נקרא בדרכנו, להורדת התיקים וארגון הציוד לקראת הירידה. אפשר להחזיר את הגרזנים לתיק ולהוציא את מקלות ההליכה המקלים מאוד על ההליכה, ודאי לעומת גרזני הטיפוס הקצרים. עם הירידה מזדחלת לה תחושת ההישג וההקלה.

זהו, הפסגה מאחורינו וכל שנשאר הוא ירידה על קרחון רחב ולא תלול במיוחד עד לבקתה הבאה. אנו הולכים בקצב משוחרר ומנצלים נקודת תצפית אחת מני רבות לעצירה ולארוחת צהרים קלה.

נופי הרים נפרשים למרגלותינו

סוף הדרך
לאחר כשעה אנו מגיעים לבקתה המיוחלת, בה אנו פוגשים קבוצת מטפסים שטיפסה את המסלול הרגיל. מחליפים חוויות, שותים קפה איטלקי טוב (אחרי יום כזה, כל קפה הוא טוב ואנחנו הרי באיטליה), ובעיקר דוחים את הקץ הבלתי נמנע של ירידה נוספת של 1,000 מ' חזרה לרכב. שאר המטפסים נשארו לישון בבקתה על מנת לחסוך את הירידה הנוספת. הו, הקנאה!

"רק" עוד אלף מטר ירידה, שיצטברו ל-1,300 מטר שכבר עלינו וירדנו באותו היום, שעתיים של הליכה, וזהו. הגענו לרכב, ולהפתעתי תחושת האופוריה מתחלפת מהר מאוד בעייפות ורעב. הפסגה, שהיינו עליה רק שעות ספורות לפני כן, הופכת לזיכרון מתוק אך עמום. כן ירבו הזיכרונות האלו!

לקריאה נוספת:

טרק באלפים: סובב מון בלאן מסלול TMB, אחד הטרקים הפופולריים והיפים באירופה, עובר בשלוש מדינות – צרפת, שוויץ ואיטליה – ומציע תצפיות מרהיבות על המון בלאן, לינה בבקתות הרים פסטורליות ונופים שכמו נלקחו מגלויות לתיירים

___

שגיא בר משי – מנהל מחלקת טיולי שטח ואתגר, נתיבי כפיר