אל סלבדור בתמצית

למען גילוי הולם, אל סלבדור לא היתה המדינה הראשונה אליה הייתי נוסע במרכז אמריקה. יש באל סלבדור נופים געשיים, חופים שחורי חול, ועיירות קולוניאליות, אך אין ספק שגואטמלה, מרשימה יותר, על רקע העולם האנושי הססגוני שלה. גם קוסטה ריקה, שנעדרת כל סממן של תרבות מקומית, אך עשירה בנופים פראיים ובעולם חי מגוון. גם פנמה, שהולכת להיות היעד החם הבא באמריקה התיכונה. ובכל זאת, אל סלבדור הינה יעד מומלץ לא בפני עצמו, אלא כחלק ממשהו. היא קרובה כל כך, מרחק נגיעה ממש מיעדי התיירות המפורסמים של האזור, כמו אנטיגואה שבגואטמלה או קופאן שבהונדורס.

שטח המדינה 20,752 קמ"ר ומספר התושבים 6.36 מיליון, נתונים המזכירים את אלו של ישראל, מה שעושה את הביקור בה לנוח למדי. התשתית התיירותית באל סלבדור אינה מפותחת, ואפשר למצוא בה חוויה שונה לגמרי – הצצה לתוך מדינה המבקשת להגדיר את עצמה. המקומיים שמחים לשוחח עם המטייל על עולמם, על קשייהם ועל תקוותיהם.

שמה של אל סלבדור עדיין קשור במלחמת האזרחים האכזרית שהתחוללה בשנות ה-80 של המאה הקודמת במדינה זו של הרים ואזורים חקלאיים שהיא אחת המדינות הקטנות ביותר במרכז אמריקה. אלא שהמלחמה נסתיימה זה מכבר, וההיבט הסוער ביותר באל סלבדור של היום הוא הים שגליו הגבוהים משוכים לכאן גולשים מרחבי תבל.

בעצם יש בה עוד דבר אחד: אווירה. אותו קסם שמושך את המטיילים לניקרגואה, אותה תחושה של העולם של פעם, שהיעדרה הופך את הביקור בקוסטה ריקה לשטוח משהו. כשאני כותב "אנשים", אין כוונתי לילידים בעלי חזות מסקרנת או לבוש צבעוני. לא משהו מיוחד מבחינה אנתרופולוגית, אלא דווקא רומנטית. טיול באל סלבדור משום לטיול בין דפיו של ספר שהצהיב. של סרט ראינוע בשחור לבן.

ב-13 בינואר 2001 רעדה האדמה. היה זה הרעש הקשה ביותר שיידע האזור מזה עשור. בעקבותיו נרשמו עוד 3000 אירועים ושיאם רעש נוסף, ב-13 בפברואר באותה שנה. לא כל האזורים באל סלבדור נפגעו ברעידת האדמה, אולם באזור סן סלבדור עדיין ניתן לראות הרבה מאוד מפולות אדמה ובניינים הרוסים.