"אנחנו הומו מיתיקוס", אומר ד"ר דוד אוחנה, היסטוריון וחוקר תרבות שעוסק רבות בחברה הישראלית. נפגשתי איתו לשיחה על טרומפלדור ועל תל־חי, על הישראלי החדש ועל צ'יזבטים סביב המדורה, על ההעפלה למצדה ועל טקסי השבעה בכותל, על יצחק רבין ועל ילדי הנרות – מיתוסים, ריטואלים, פולחנים וטקסים של ישראל החילונית, שכמו כל חברה אנושית, גם היא זקוקה למיתוס, לריטואל, לפולחן ולטקס, בונה אותם ונבנית מהם, אפילו אם לחבריה נדמה כי הם חיים בחברה חילונית לחלוטין.
התרבות הישראלית מרדה אמנם בדת שעיצבה את חיי היהודים בגולה, אך היא עשתה – וממשיכה לעשות – שימוש נרחב במאפיינים דתיים המקדשים ומרוממים את ערכיה. האם זהו ביטוי לקונפליקט שעומד בבסיס ההיסטוריה של הישראליות? מצד אחד, זהות לאומית התלויה ומוגדרת באמצעות זהות דתית; מצד שני, תנועה לאומית חילונית – הציונות – שהתנגדה לרעיון להקים
 |
ירושלים, קבר הרצל. חילונים רבים מתקשים להזדהות עם המנהג הדתי של השתטחות על קברי צדיקים. יחס הכבוד לקבריהם של גדולי האומה נתפס כחלק מהתרבות הישראלית | צילום: משה שי |
בארץ ישראל מדינה הפועלת על פי חוקי ההלכה וביקשה להקים מדינה חילונית.
"בציונות יש פרדוקס", אומר אוחנה. "מצד אחד, זו תנועה שניסתה להיות חילונית ואוניברסלית. היא לא קמה רק בגלל האנטישמיות ופרשת דרייפוס, אלא בעיקר בשל הצלחת האמנסיפציה ועליית הלאומיות באירופה. מצד שני, היא מתחברת להיסטוריה היהודית ולהיסטוריה של המקום, ציון. הרי לא הלכנו לאוגנדה. לא יכולנו לבנות היסטוריה חדשה, מודעת, של טאבולה ראסה, כפי שניסתה לעשות המהפכה הצרפתית עם ייסוד המשטר הרפובליקני המהפכני.
"הם יצרו דגל חדש – הטריקולור – במקום הדגל המלוכני, הם עיצבו פנתיאון חדש של גיבורי המהפכה במקום הנסיכים והמלכים של המשטר הישן, הם חיברו הימנון חדש ופיתחו פולחנים חדשים. הציונות ניסתה להיות חילונית, לנקוט פעולה פוליטית ולעשות מעשים חילוניים הירואיים וגם בנאליים, כמו ההתיישבות ההדרגתית של עוד דונם ועוד עז. מצד שני, הציונות לא יכולה היתה שלא להתחבר מחדש לסמלים ולריטואלים של ההיסטוריה שלה, שהיתה בעיקר היסטוריה דתית".
מה שמוביל אותנו לעניין שלילת הדת: הציונות שאפה להתנער ממנה, משום שהיא נתפסה כחלק מן הגלות והגלותיות. אבל במקביל, הציונות היתה זקוקה לסמלים ולריטואלים של העבר. איך התמודדו עם הצרכים המנוגדים?
"נוצרו מודלים חדשים, שתפקידם היה להחליף את המסורתיים: יהודי חדש, חלוץ, צבר. יש לזה כמה שלבים. לפני מאה שנה דובר על היהודי החדש, שהיו שכינו אותו העברי החדש. הסופר והחוקר יוסף ברדיצ'בסקי, למשל, יצר מודל של עברי חדש שהושפע מניטשה, חזר לפולחנים קדמוניים וקיבל השראה ממיתוסים תנ"כיים של התקוממות, גבורה ומרד, ומהדמויות ההירואיות בהיסטוריה הקדומה: שמשון, גדעון, שאול, יואב, אבימלך. העברי החדש עוצב כדמות רוויית אינסטינקטים, ויטאליות, גבורה, גופניות – כריאקציה לדימוי היהודי הגלותי, המנותק מהאדמה, המלווה בריבית, האינטלקטואל".
על בסיס זה נוצרו המיתוסים הציוניים?
"מיתוסים הם דבר הטבוע בכל תרבות. הציונות ידעה זאת והציעה מיתוסים [סיפורים דרמטיים מגייסים] שהלמו את האתוסים [הערכים הנורמטיביים] שלה. החלוץ היה דמות המופת, וטרומפלדור היה הדגם האולטימטיבי של שני האתוסים המרכזיים: התיישבות וביטחון. הוא זכה למעמד זה ממש בחודשים הראשונים לאחר שנהרג ב־1 במרץ 1920. מיתוס טוב הוא מיתוס מת, ובלי קשר לעובדות ההיסטוריות, המצביעות על כך שמה שקרה בתל־חי היה מחדל עצמי של המתיישבים יותר ממעשה גבורה, נבנה טרומפלדור כמיתוס.
"ימים ספורים לאחר הירצחו כתב הסופר משה סמילנסקי: 'שנה בשנה, בי"א באדר, נהרו לקצה הגליל העליון מורים ותלמידים מכל קצווי ארץ ישראל החופשית. ושם, לרגלי הקברים הקדושים, יסופר ברעדה: פה כרעו נפלו גיבורים'. והנה לפנינו זיקה ראשונה בין דם לאדמה.
"בהמשך התגבש גם פולחן פסל האריה השואג. בשנת 1928, שמונה שנים לאחר מותו של טרומפלדור, הציע לורד מלצ'ט לבנות פסל בדמותו של האיש, אך הפסל הארצישראלי אדם מלניקוב הציע מונומנט סימבולי של אריה, שיסמל את גור אריה יהודה. ב־1936 הוצב פסל האריה השואג במקום".
וכיצד כל זה יוצר ריטואל?
"קודם כל נוצרה כאן 'הילה' – בידוד, רוממות. הפסל הוא מעשה אסתטי, מבודד מהיומיומי. הוא נמצא גם בצפון הרחוק וגם בראש גבעה נישאה, ויש כאן עניין של עלייה לרגל אליו. בניגוד לפסלים כמו 'נמרוד' של יצחק דנציגר, שמוצג במוזיאון, והוא למעשה פוחלץ או סמל אסתטי – מיתוס מנסה לגייס אותך, ויש בו ויטאליות ורלוונטיות. דבר נוסף הוא הריטואליות: יש יום בשנה, י"א באדר, שבו נוהרים אל תל־חי. זה חג אזרחי, סימון, חותם על לוח השנה הלאומי, לא הדתי. יש כאן עניין של מחזוריות, שמעניקה לקונקרטי מימד של קדושה וחגיגיות, המבחין אותו משטף היומיום.
"מעניין שבניגוד למיתוסים בני ימינו – כמו זה של יצחק רבין, שעוד ידובר בו – מיתוס טרומפלדור היה משותף הן לימין והן לשמאל: הימין לקח את היסוד הבטחוני וקרא לתנועתו בית"ר – ברית יוסף טרומפלדור; השמאל אימץ אל ליבו את היסוד ההתיישבותי, החלוצי, הקומונרי, וקרא לגדוד העבודה 'גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור'".
בהמשך נוצר מיתוס אחר: זה של הצבר.
"מיתוס הצבר צמח בשנות הארבעים והחמישים במסגרת הדת החילונית, אשר יצרה את האדם החדש באמצעות ריטואלים מחוּלנים שיש בהם מאפיינים דתיים. נוצר כאן מעין 'מסדר בכירים', שחברים בו אלה המהווים למעשה את 'ה־wasp הישראלי': חילוני, בדרך כלל גבר, בעל ערכים סוציאליסטיים, אשכנזי. הוא היה אמור להיוולד פה, אבל אנחנו יודעים שצברים מיתולוגיים – למשל, דן בן־אמוץ – לא תמיד נולדו כאן.
"הסוציולוג עוז אלמוג מדבר על 20־30 אלף חניכי ההכשרות כעל צברים מיתולוגיים. נוצר מעין מסדר, ומי שבא אחר כך – פליטי המחנות ופליטי המזרח – היה צריך להסתגל למופת הזה, ל'מסדר הבכירים' הזה, לכת".
איזה פולחנים יצר "מסדר הבכירים" הצברי?
"הרבה פולחנים שהיו בהם יסודות של טבע, בעיקר אש ואדמה. הקומזיץ, למשל. הקומזיץ הוא המעשה שיצר את הצבר. השבט הישראלי ילד את עצמו בשעה שהתכנס סביב מדורת הקומזיץ בריטואל קבוע, שם נוצר הקנון שלו דרך צ'יזבטים ושירים. לא קראו שם פרק מהתנ"ך. מכשף השבט סיפר את הצ'יזבטים וכך בנה את השבט הישראלי – קומץ של יחידים – באמצעות הסיפורים שיצרו את הטקסט הישראלי, את הישראליות.
"טקס נוסף, הטיול, היה קשור ליסוד האדמה. יש בזה מימד של התחברות לגיאוגרפיה, כיבוש הטבע. בדרך כלל מדובר בטיפוס על הרים, בהעפלה לפסגה, אבל גם טיולי ההליכה בוואדיות של תנועות הנוער היו קשורים בזה. הטיול הריטואלי, ששיאו היה טיפוס בשביל הנחש במצדה, הוא דוגמה לכך. למעשה, זה היה טקס חניכה או פולחן של הצטרפות לשבט, שהרי על המצדה נכון למטיילים טקס השבעה.
"כמו בפולחנים באפריקה ובאסיה, שם מצטרפים לשבט באמצעות חזרה על מנטרה, חזרו המטיילים על מנטרת ההצטרפות לשבט הישראלי: 'אני נשבע'. עד מלחמת ששת הימים עברו כל חניכי תנועות הנוער, וגם לוחמי הפלמ"ח וחיילי צה"ל – כולם צברים מיתולוגיים – את טקס החניכה במצדה. אחר כך קוּדש אתר אחר: הכותל".
איך זה השתלב בתהליכים שעברו על החברה הישראלית מאז?
"אחרי מלחמת ששת הימים אנו מתחברים לאתרים הפולחניים הראשוניים ביותר של ההיסטוריה היהודית, לְמה שייקרא 'ארץ ישראל'. מעניין להדגים את ההתעצמות הזו דרך התייחסות לאתר הפולחן של גוש אמונים: עץ האלון שבגוש עציון. בשנת 1948 מנה גוש עציון ארבעה יישובים יהודיים, שנכבשו על ידי הירדנים במלחמת העצמאות. 240 גברים רוכזו אז בכפר עציון ונרצחו על ידי הכפריים והלגיונרים הירדנים. נכרה להם קבר אחים בהר הרצל.
"מאז קמה מה שאני מכנה 'קהילת זיכרון' של קרובי הנרצחים, שיזמה התכנסות ריטואלית, מדי שנה, בתאריך שבו נערכו ההלוויות. הם – הצאצאים, האלמנות והגברים שנותרו – היו נוסעים ליד יער קנדי, ומשם צפו, במשך 19 השנים הרזות [משנת 1948 ועד 1967], לעבר כפר עציון. הם יכלו לראות משם את הדבר הבולט ביותר בשטח: עץ האלון. לאחר מלחמת ששת הימים הם שבו לגוש, וסביב העץ הזה נוצר פולחן".
עצים שימשו כמקומות פולחן פופולריים במזרח הקדום, ולעיתים נחשבו בעצמם להתגלמויות של אלים.
"העץ הזה נחשב קדוש בעיני ערביי הסביבה. כך או כך, אנשי גוש עציון [אלון שבות] הקימו במקום גם מצבות ואמפיתיאטרון, שנראים כמו גלעדים קטנים ובמות פולחן לאלילים כנעניים. בשנת 1983, כאשר נחנכה שם אנדרטה, יצא הסופר והעיתונאי חיים באר בביקורת על פולחן עץ האלון וכתב: 'כאשר הם חזרו לכאן דומה היה שהעץ יילך וישקע, כמו מכתבי האהובה שנישאה לך, בשקט ההררי שמסביב. אך העץ הפך מרכז לעבודת פולחן אינטנסיבית. מומחים הובאו ויצקו לתוך גזעו בטון כדי שחלילה לא יישבר באחת הסופות. בנייני בית הספר האזורי שהוקם בקרבת מקום נבנו נמוכים מהרגיל כדי שלא להסתיר חלילה את מראה העץ…'".
הזכרת את טקסי החניכה, ההצטרפות לשבט, שהתקיימו על המצדה ואחר כך בכותל המערבי. מהו טקס החניכה של ישראל בת ימינו?
"מה זה היום להיות ישראלי? פעם זה היה להשתתף במעשה הקולקטיבי – התיישבות וביטחון. היום זו ההתרחקות מהחוויה הקולקטיבית הישראלית בהא הידיעה – הצבא. צעירים מרחיקים נדוד ונוסעים ליערות האמזונס או לחופי גואה – מה שיותר פראי, אקזוטי, מרוחק. אבל כשהם מגיעים ליערות או לחופים, הם מעלעלים ב'ספרי המטיילים' שבאכסניות, ושם מוצאים כיתובים והוראות בנוסח 'לך 200 מטר, קח אזימוט ימינה', והם עצמם משאירים הוראות לישראלי הנון־קונפורמיסט־אינדיווידואליסט־חתרן שיבוא
 |
עצרת זכרון לאחר רצח יצחק רבין. רבין נעשה קדוש חילוני. את הפולחן שלו מציינים יום בשנה, ביום הירצחו, בטקסיות של הדלקת נרות ובשירה | צילום: משה שי |
אחריהם. וכך, באופן פרדוקסלי, הם מתחברים לישראליות: זהו טקס החניכה של הישראליות בת ימינו, ואחד ממאפייני ההצטרפות לשבט הישראלי".
חלק מאותם צעירים שנוסעים לגואה ולבוליביה הוא גם הנוער שהדליק נרות ויצר ריטואל משלו עם רצח רבין.
"רבין הוא הגיבור הקדוש של ישראל החילונית, גיבור 'מדינת ישראל' שנרצח על ידי 'ארץ ישראל'. הוא סימל את ההזדמנות להתחבר לעולם, לאוניברסליות. רבין נרצח בכיכר שאז נקראה כיכר מלכי ישראל, ולא ביד ושם, שם תכנן יגאל עמיר לרצוח אותו, או בקבר רחל. בלב ליבה של תל־אביב הצרכנית, הנהנתנית, במוצאי שבת חילונית, כשחגגו את האפשרות להגשים את הנורמליות. אחרים ישימו לב לכך שבמוצאי אותה שבת החל השבוע שבו קוראים את פרשת 'וירא', המספרת את סיפור עקדת יצחק.
"בשבעת ימי האבל ישבנו מסביב למדורת הערוצים, ולא רצינו להיפרד ממנה. היא חיממה אותנו, איחדה אותנו. חשבנו שאם רבין החי לא איחד אותנו, אולי יעשה זאת רבין המת. היא עשתה זאת משום שבניגוד לדתיים, שהדת יוצרת להם מסגרת ברורה של טקסי אבלות, החילוניים לא ממש ידעו מה לעשות עם עצמם, איך לבטא את אבלם. לדתיים יש ריטואל, אבל חילוניים מגמגמים. נוער הנרות, כפי שהוא נקרא מאז, הדליק נרות, שר את שיריו, קשר זרי פרחים סביב עמודים, כפי שעושים בהודו, למשל, ובהָה.
"ורבין נעשה קדוש. אפשר לומר שנוצרה סביבו מעין הילה, שהוא נעשה מרומם, מרוחק. אמנם הוא נרצח על רקע פוליטי, אבל מעניין לראות שלא נעשה בו כמעט שום שימוש פוליטי במשך רוב ימי השנה. את הפולחן שלו מציינים יום בשנה, ביום הירצחו, בטקסיות של הדלקת נרות ובשירה. והלא השירה היא התפילה של האדם החילוני".
