"אילו חדל האדם לייצר יין, החלל שהיה נפער בתבונתו של כדור הארץ שלנו, החסר והכשל שהיו מתגלעים בו, היו איומים בהרבה, כמדומני, מפריעת הסדר ופריצת הגדרות שבהן מאשימים תדיר את היין", כך כתב המשורר הצרפתי שארל בודלר בספרו "גני העדן המלאכותיים" (תרגום: דורי מנור), ספר שהביא לנידויו הסופי מחברת בני האדם ההגונים בפריז של המאה ה־19. ספק אם בודלר עצמו, חובב אלכוהול ידוע, התעמק מספיק בהיסטוריה של האלכוהול כדי להבין עד כמה הוא צודק בהצהרה זו. מאמר שפורסם על ידי המרכז לחקר נושאים חברתיים באוניברסיטת אוקספורד הציג קביעה נחרצת אף יותר – לטענת המחברים, הפקת בירה בתקופות קדומות שיפרה את סיכויי ההישרדות של המין האנושי (או לכל הפחות של אלה ששתו בירה), עודדה התיישבות באזורים מסוימים וסללה בסופו של דבר את הדרך להתפתחות של תרבות אמיתית. אם אתם מביטים עכשיו בכוס הוויסקי שלכם בהערכה מחודשת, בצדק הדבר. האלכוהול, מסכימים חוקרים מתחומי הארכיאולוגיה, הבוטניקה והאנתרופולוגיה, עמד מאז ומעולם במרכזם של טקסים דתיים ואירועים חברתיים, נחשב תרופה רבת השפעה בתרבויות רבות ודרבן את האדם להמציא טכנולוגיות חדשות שבאמצעותן יוכל להפיק ולשמר מזון ומשקה. הארכיאולוג ג'יימס דת טען כבר בשנת 1877 כי אומנות עשיית הבירה היתה האומנות הראשונה שבה התמחה האדם, עוד לפני שהתמחה באומנות עשיית היין ובאומנות אפיית הלחם. מאוחר יותר, בשנות החמישים של המאה הקודמת, טענו כמה בוטנאים וארכיאולוגים כי לפני כ־5,000 שנה האדם ביית את דגני הבר כדי לייצר בירה ולא כדי לייצר לחם, כפי שנהוג לחשוב. המצדדים בתיאוריה מסבירים כי הדגנים שגדלו באותה התקופה במזרח התיכון לא התאימו לאפיית לחם ללא תהליך ארוך ומייגע של קילוף ועיבוד. אותם הדגנים שימשו בקלות יחסית להפקת בירה, שהיתה באותה העת קלה מבחינת אחוזי האלכוהול ומזינה לא פחות מלחם. הבירה השומרית שהתפתחה מאוחר יותר נחשבה מזינה גם היא, אם כי אחוזי האלכוהול שבה היו גבוהים יותר.
פילים שיכורים וחיילים שמחים לשאלות איפה ואיך גילה האדם את העובדה ששתיית משקה שמופק מפירות או מדגנים מותססים משפרת פלאים את מצב הרוח אין תשובות ברורות. את הסיפור המשעשע ביותר על רגע הגילוי הציע הזואולוג הידוע דזמונד מוריס: "פילי בר משתכרים לעתים תכופות מפירות מותססים ונצפים מתנודדים על רגליים ענקיות ולא יציבות, אוזניהם הגדולות מתנפנפות כמאווררים ענקיים בניסיון לצנן את ראשיהם הסחרחרים. בהנגאובר הפילי שבא בעקבות השתייה, האדם הוורדרד שראו לא היה אשליית שכרות – אלו היו האבות הקדמונים שלנו שניסו לרדת לפשר המחזה המוזר שראו. כשהובן הקשר שבין ההתנהגות חסרת הרסן של הפילים לשתיית הפירות המותססים – החל מרוץ ההמצאה, והולדת המשקה החריף נראתה באופק". רגע הגילוי ההיסטורי אינו מתוארך בדיוק, וההשערה הרווחת היא שהוא התרחש בערך באותו הזמן בכמה תרבויות שונות. כל תרבות מספרת את הסיפור שלה: הסינים מספרים על קערת אורז שנשכחה ותססה, המצרים על דייסת דגנים שהחמיצה והאירופאים על ענבים שתססו בשמש על סלע. עדויות ארכיאולוגיות רבות מעידות על כך שיין יוצר באזור דרום קווקז עוד באלף השישי לפני הספירה. גם באזור מסופוטמיה ההיסטורית ובעמק הנילוס נמצאו הירוגליפים משנת 2500 לפני הספירה, שמתארים ייצור יין. אך נראה שיוון העתיקה היא שהעניקה לייצור היין תנופה אדירה והיתה השער שדרכו הגיע לאירופה כולה.
רמז על חשיבות היין בעת העתיקה אפשר למצוא במיתוסים שנרקמו סביב דיוניסוס, אל היין, ובסיפורים הרבים שנרקמו על אודות מסעות ההרס האכזריים שאליהם יצאו הכוהנות שלו לאחר ששתו לשוכרה. האימפריה הרומית שִכללה את הטכניקות לייצור יין והביאה את הבשורה לארצות נוספות במהלך מסעות הכיבוש שלה ברחבי אגן הים התיכון ובאירופה. היין שימש את הרומאים לא רק בחיי התרבות והחברה שלהם אלא גם לצרכים מעשיים יותר. שלמה פפירבלט, עיתונאי ומחבר ספרים בנושא יין ואלכוהול, מספר שהיין כיכב לא רק בארוחות השחיתות אלא גם בשדות הקרב של לגיונות הצבא הרומי, שכן הוא נחשב הבטוח ביותר לשתייה. "כשהתקדמו הרומים בארץ ברברית זרה הם נתקלו בבעיות בטיחות של מי השתייה. הם פחדו מזיהומים טבעיים או מהרעלה של מקורות המים בידי תושבי המקום. היין היה משקה שהם יכלו לשאת איתם ממקום למקום, הוא לא התקלקל והאלכוהול שבו שימש כמחטא טבעי של המשקה. כל חייל רומאי קיבל אספקה של ליטר עד ליטר וחצי יין ביום, והם שתו יין כמו מים במלוא מובן המילה". השפעת האלכוהול, אומר פפירבלט, הקלה על הרומאים להילחם פנים מול פנים בקרבות אכזריים ושותתי דם, שספק אם אפשר לשאתם בדעה צלולה. אלפיים שנה מאוחר יותר אימץ גם צבאו של סטלין את שיטת הלחימה השיכורה. לכל חייל הוקצבו 200־300 גרם וודקה ביום. כשנגמרה המלחמה, מספר פפירבלט, הציפו את ברית המועצות מיליוני חיילים אלכוהוליסטים משוחררים שלא הצליחו לתפקד בלי מנת הוודקה היומית.
האח המיוחס, האחות העממית אף כי ייצור יין לצריכה עצמית היה מקובל גם בקרב האיכרים ופשוטי העם, יינות משובחים באמת נשארו תמיד נחלתם של שועי העם. הבירה, לעומת זאת, נחשבה תמיד משקה עממי שמאחד את כל שדרות העם: מלכים ובני אצולה שתו ממנה, וגם לוחמים, איכרים וסוחרים. "לדעתי הבירה, ולא הגלגל, היא ההמצאה הגדולה ביותר של האנושות. גם הגלגל חשוב, אבל הוא הולך פחות טוב עם פיצה", התבדח העיתונאי והסטיריקן האמריקאי דייב בארי והמחיש את התפקיד המרכזי שיש לבירה בחיי החברה היומיומיים שלנו. בעבר בירה היתה יותר מכוס משקה צונן לצד ארוחה. היא שימשה לריפוי, לפולחן ולמסחר לא פחות מאחיה המיוחס. העדויות הכתובות הראשונות לייצור בירה הן משנת 3200 לפני הספירה. אחת מהן היא כתובת טיט מארם נהריים, שנקבע בה כי על אם טובה הרוצה להבטיח את בריאותו של בנה לספק לו מדי יום לא שלוש כיכרות לחם קטנות אלא שני כדי בירה. פפירבלט מספר כי בקרב העם השומרי שהתגורר במסופוטמיה היה לבירה תפקיד חברתי, פולחני וכלכלי ראשון במעלה: "מכתבים עתיקים אנחנו לומדים שבבבל היה לבירה תפקיד חשוב בכל תחומי החיים. היא שימשה סוג של תשלום לפועלים, מנחה לאלים בפולחנים דתיים וגם מרכיב שסביבו נוצרו חיי חברה. היא יוצרה בידי הנשים שהפעילו את בתי הבושת, והשתייה היתה חלק בלתי נפרד מהבילוי בהם". הבירה אף נזכרת פעמים רבות באפוס הבבלי "עלילות גלגמש" (מ־2700 לפני הספירה בערך), שם היא מוצגת כחלק מעולמו של האדם התרבותי וכתנאי להתפתחותו. יש חוקרים שסבורים כי הגנים התלויים המפורסמים של בבל היו בעצם אסמים עצומים לאחסון דגן לייצור בירה.
בין דת לאלכוהול ישו נהג לשתות יין בקביעות, ובסעודה האחרונה הוא אף אמר למסובים כי היין הוא דמו שלו, והאיץ בהם לשתות מכוסו. שרידי טקס זה נשמרו בטקס המיסה שבו שתו המאמינים יין המשול לדמו של הצלוב. גם בתנ"ך זוכה היין לאזכור חיובי כבר בספר בראשית, שם מסופר כיצד עם תום המבול נטע נח את הכרם הראשון. גם כיום נוכח היין כמעט בכל טקס יהודי דתי, החל בברית המילה, שבה נתחבת פיסת צמר גפן טבולה ביין לפיו של התינוק, וכלה בכוס היין הנגמעת מתחת לחופה ובברכה על היין בערב שבת. באסלאם לא נאסרה בתחילה שתיית יין, ומוחמד אף הבטיח למאמיניו שבגן העדן ישתו יין, אך כשנוכח שמאמינים מגיעים לתפילה שיכורים, אסר על שתיית יין לפני התפילות ואחר כך על שתיית יין בכלל. בימי הביניים באירופה קיבל הקשר הזה משמעות מעשית יותר. המנזרים שימרו אז את מסורת ייצור היין והבירה במשך שנים ארוכות, מסביר פפירבלט, כי כדי לייצר יין צריך לשתול כרם, לגזום ולטפח אותו. רק כעבור שלוש שנים מהשתילה אפשר לייצר את היין הראשון, ואז צריך לשמור אותו בחביות. בבלגן של ימי הביניים תהליך כזה היה אפשרי בדרך כלל רק במנזרים, הוא מוסיף. בארצות הדרומיות שבהן גדלות גפנים ייצרו במנזרים יין, ואילו בארצות הצפוניות שבהן האקלים קר מכדי לגדל גפנים, ייצרו במנזרים בירה. במאה ה־14, ה־15 וה־16, עם עליית הכוח הכלכלי של הערים הגדולות ויצירת מעמד הסוחרים, יצא ייצור היין והבירה מן המנזרים והיה לענף פרטי מסחרי. כשבוחנים את חלקו של האלכוהול בתרבות האנושית לאורך הדורות נוכחים לדעת שמיום שהופיע על במת ההיסטוריה ועד ימינו אלה נשמר לו תפקיד חשוב כמעט בכל אינטראקציה חברתית של המין האנושי. לזכותו נזקפות כמה מן ההתפתחויות התרבותיות החשובות ביותר, ולא בכדי. בתמונה הפותחת: פרסקו מהמאה ה-17 שמתאר את אל היין הכחוס, שלפי המיתולוגיה הרומית לימד את בני האדם להפיק יין לקריאה נוספת:
|
.jpg)
