אי הפסחא – תעלומת פסלי הענק

הזמן חולף, המחקרים מתרבים, המדע מציע הסברים חדשים, אבל תעלומת אי הפסחא בעינה עומדת. אט אט היא רוכשת לעצמה, כמו אחיותיה, התעלומות הגדולות האחרות של אתרי העבר, מעמד מיוחד.
ה
פירמידות במצרים, אתר סטונהנג' באנגליה, האתר המעגלי הגדול בזימבבווה, ואפילו מעגל האבנים הגדול של רוג'ום אל הירי, ברמת הגולן, כל אלה הם אתרי ענק, רובם חסרי תאריך לידה מדויק, חסרי הסבר מספק לגבי זהותם של בוניהם ובעיקר לגבי התפקיד והמהות שלשמם נבנו. הסקרנות, שאתרי הענק האלה מעוררים, נובעת מן המסתורין האופף אותם, מן האווירה המיוחדת שהם מעוררים בקרב המבקרים, מן "האנרגיות" המיוחדות שלהם, כך יגדירו זאת במעורפל העוסקים במסתורין לסוגיו השונים. העובדה הברורה מכולן – האתרים האלה פועלים עלינו כמגנט. מיליוני מבקרים נמשכים אליהם מדי שנה, מצטופפים לראות את זריחת מפנה הקיץ בין העמודים של סוטנהנג', לאמוד בעיניים פעורות את גודלם של פסלי אי הפסחא או את גובהן של הפרמידות. יש בהם תהודה מצליל לא מוכר של העבר, וזה מושך ומסקרן.

מקדשה של האלה חתחור בדנדרה, ליד לוקסור שבמצרים, הוא מקדש כזה. זהו אחד המקדשים העתיקים והמפורסמים במצרים ואחד המקדשים היפים בעולם כולו. קרן השמש (המופיעה על כריכתו של גיליון זה) חודרת אל חדר הפולחן שבמרכז המקדש האפלולי. לפי האמונה, כך מספרים כוהני המקדש למבקרים, מי שעומד תחת נוגה קרן האור זוכה במזל. חתחור, אלת היופי והאהבה החושנית, מחייכת אליו.

מעגל האבנים הענקיות בין העצים, סמוך לעיר אבורה (EVORA), בפורטוגל הוא אתר כזה. ליד מעגל האבנים ניצב שלט הסבר. כתוב בו שמקימי המעגל היו בני תרבות נוודית, שחיו בדרום פורטוגל בין 4,000 לפני הספירה ל-2,500 לפני הספירה. כתוב גם שהאתר, כלומר מעגל האבנים, שימש את כוהני אותה תרבות לטקסי פולחן לא מוכרים. במלים אחרות – כתוב שם שאין למציבי השלט מושג מי הקים את המעגל המרשים הזה, ומי הציב את ביצי הענק האלה על קודקודן בקרחת היער המבודדת. לא ברור, אפילו בטווח של כמה מאות שנים, באיזו תקופה הוקם המעגל או למה הוא שימש. "אתר פולחן קדום" הפך כבר מזמן לקוד ברור למלים שאי אפשר שכתוב על שלט: "תראו, משהו בטח היה כאן. הרי לא סתם סחבו אבנים ענקיות והציבו אותן במעגל שצורתו אליפסה, ושקוטרו בין הנקודות הרחוקות ביותר כ-90 מטר. אבל האמת שאין לנו צל של מושג מה, מי או מתי".

זה לא גורע במאומה מן העובדה שהאתר מרשים מאוד. למרות שכדי להגיע אליו צריך לנסוע יותר מחצי שעה בדרכי עפר מאובקות, ולמרות שהשלט המעיד על קיומו, הפונה מן הכביש הראשי מצפון מערב לאבורה, אינו בולט במיוחד, מגיעים לשם לא מעט אנשים, שמשוטטים בעיניים גדולות בין האבנים. הם נוגעים בשתיים או בשלוש אבנים, קוראים את השלט, מצטלמים ואומרים בשפתם: איזה מין דבר משונה זה. תעלומה. לא גדולה, לא "חשובה" כמו סטונהנג' או אי הפסחא, אבל תעלומה מסקרנת, שהזמן פועל לטובתה. ככל שהיא עתיקה יותר היא מובנת פחות ומעניינת יותר.