שמי שרה לין ברנשטיין. רוב חיי הסתובבתי בהרגשה שיש לי קשר כלשהו לאירלנד. קודם כל נולדתי ב-17 למרס, יום המציין את מותו של בחור אדוק בדתו שאפילו שנמכר כעבד לאירלנד, לא איבד את דתו. בנוסף, סבתא שלי היתה נותנת לי בימי ההולדת כרטיסי ברכה עם התלתן האירי (הסמל האירי המסורתי לשילוש הקדוש שנטבע על ידי פטריק הקדוש). בפעם אחרת, קיבלתי ממנה שרשרת עם תליון של השדון האירי (ה-Leprechaun) הידוע לשמצה. האם היא רמזה לי משהו? ואם לא די בכך, לאבא שלי קראו קלייד. שם שמקורו אמנם בסקוטלנד (כך קראו לאנשים שחיו למרגלות נהר הקלייד הזורם דרך גלזגו) אך גם נשמע רבות בצפון אירלנד. אני מאמינה שזה מספיק כדי להוכיח שיש סיכוי לשורשיי האיריים. מה שמסביר את החלום להגיע יום אחד לאירלנד. אז נכון שלקח מלא שנים להגשים את החלום. החיים וכל זה. אבל יום אחד, במאי 2022, פשוט קניתי כרטיס. תכננתי טיול סולו. וכן. פחדתי. אבל אני אמיצה.
אתגר האריזה
לא פשוט לארוז לאירלנד. במיוחד שמחליטים לטייל עם טרולי בלבד. ידעתי שאני צריכה להיות מוכנה לכל מזג אוויר. ביום אחד אפשר לחוות ארבע עונות. ארזתי בשיטת הבצל. שכבות. 2 גופיות, 12 תחתונים, 6 זוגות גרביים, 3 חולצות קצרות, 3 חולצות ארוכות, חולצת פלנל אחת, מכנסי יוגה, 1 ג'ינס, מעיל גשם דק עד הברכיים, מגף הליכה שמתאים גם לערב, נעלי ספורט, כובע צמר, תיק רחצה עם כמה בקבוקונים עד 100 מ"ל. הכל מגולגל קטן קטן וצפוף צפוף. בנוסף, לקחתי תיק גב עם ציוד הצילום. גוף מצלמה, שתי עדשות, ועוד כל מיני.
טיול בתחבורה ציבורית
החלטתי לא לשכור רכב מכמה סיבות. ראשית, תקציב. שנית, היה לי חבל על היומיים שאמרו לי שלוקח על מנת להתרגל לנהוג בצד שמאל של הכביש (או לדעתי ולדעת האירים ששוחחתי איתם "הצד הלא נכון"). סיבה נוספת היא שפשוט רציתי להיות מובלת ממקום למקום. רציתי לשבת באוטובוס או ברכבת, להביט מהחלון ולהיות המתבוננת.
היה לי נוח להתנייד בתחבורה הציבורית. יש רכבות ואוטובוסים כל הזמן וכמעט לכל יעד. אנשים בדרך כלל מאוד ידידותיים. נהג אוטובוס שקם ממקומו כדי ללוות אותי לתחנה הנכונה, או נהג אחר שלא ידע להגיד לי איפה רחוב מסוים, קם, ושאל את כל הנוסעים לדעתם. קרה גם שאישה שהיתה בדרכה לפגישה, הסתובבה על עקבותיה כדי להראות לי את הכיוון לרחוב המבוקש. וכל פעם אני בהתפעלות מחודשת מהנחמדות.
המסלול שלי
דבלין ליום אחד – גאלוואי – איי אראן – קורק – חזרה לדבלין
מראש ידעתי שלא אספיק לראות את כל האי בביקור אחד. וגם לא רציתי. בחרתי לטייל בחלק הדרומי של האי. החלק שאינו חלק מהממלכה הבריטית, החלק שבעצם נקרא הרפובליקה האירית. תכננתי את המסלול בצורה כזאת שיתן לי זמן לשהות בכל מקום. לספוג את האווירה ואת התרבות. ולכן, המחשבה היתה לא למהר ולא לנסות להספיק.
הלו דבלין, כמה חלמתי על הרגע הזה!
התעוררתי בחדר קטן וחמוד שנמצא כ-10 דקות נסיעה באוטובוס ממרכז העיר. לא ממש אכלתי ארוחת בוקר כי פחות בא לי נקניקיות איריות ב 8:30 בבוקר. במקום זה חציתי את הכביש, ישבתי בבית קפה ממול, ונהנתי לראות את הדברים הפשוטים של הבוקר. הילדים ממהרים לבית הספר לבושים בתלבושת אחידה והאנשים בדרך לעבודה. עליתי על אוטובוס. גיליתי שצריך לתת את הסכום המדויק אחרת לא מקבלים את העודף. אז שילמתי על נסיעה ראשונה שלי קצת יותר ממה שהייתי צריכה.
התחלתי ללכת. וללכת. וללכת.
מלאי ליום חדש. החנויות נסגרות בערך ב-17:30 ואז בתי הקפה והפאבים מתמלאים באנשים שמחים
תמיד מקבלים חיוך
משעות אחר הצהריים, נגנים ממלאים את הרחובות עם שירה ונגינה. תכינו מטבעות
National Gallery of Ireland – הכניסה חינם (מוודאה שחיפשתי קודם את האתרים החינמיים)
למרות שהמקומיים לא יסכימו איתי, אני ראיתי התחשבות רבה ברוכבי האופניים בעיר
אם תרצו להתחתן ב-Trinity College Chapel תצטרכו להיות מהבוגרים של הקולג' היוקרתי, וגם אז צריך למלא טופס קבלה ולעבור מיונים. (רק אומרת)
טריניטי קולג’ – הספר של קלס. היסטוריון ידע להסביר טוב יותר ממני. אני רק יודעת שראיתי תצוגה יפיפיה של כתבי יד של ארבע בשורות שפותחות את הברית החדשה המתארות את חייו, מותו ותחייתו של ישו. כתבי יד אלה נחשבים לאוצר העתיק והיקר ביותר של אירלנד. לא אהרוס את גודל הפאר. רק אתן טעימה קטנה
היעד הבא – גאלווי
רכבת בוקר גאלווי (כאמריקאית ביטאתי את האות a כאות a, אז לא…זה יותר כמו האות o, כפי שציין זאת נהג המונית הניגרי אחרי שצחק עלי). עיר נמל בחוף המערבי של האי. בשעות היום אפשר לטייל וללכת לאיבוד בסמטאות ובשעות הערב אפשר להנות ממגוון הפאבים. כאן ארחיב קצת על חווית הפאבים שלי. ראשית, אני כמעט ולא שותה ולכן לא תמצאו כאן חוויות אלכוהול. סורי. שנית, אני ממש לא אוהבת גינס. ולכן, אני מרגישה שפספסתי קצת מתרבות הפאבים באירלנד. בנוסף, כמטיילת לבד לא הרגשתי מאוד בטוחה בשעות הערב, אחרי שרוב המקומיים והתיירים כבר לגמו בירה אחת או עשר.
מוסיקה אירית מסורתית זורם מהפאבים יחד עם כמויות אדירות של בירה
מגאלווי יצאתי לטיול יום שסגרתי מראש בארץ. היה לי קצת מביך כי כל המשתתפים היו עם חברים או משפחה. ואני כזכור, הייתי בטיול סולו. אבל, כנראה שזה הקנה לי את הזכות לשבת ליד הנהג ולהנות מסיפורים מסורתיים משעשעים ולקבוע אילו שירים נשמע מפלייליסט משובח.
יום נוסף בעיירה יכול להיחשב כיום אחד יותר מידי, יום קצת "מבוזבז" אבל הייתי צריכה את הזמן הזה לנוח אחרי הטיול של יום לפני. זה נתן לי זמן להסתובב עוד קצת בנחת. לשבת לאכול פאי תפוחים ולהנות מהגשם. זה גם נתן לי זמן לשכב במיטה בבית המלון, לראות טלוויזיה, להכניס תקע לא מתאים לשקע לא מתאים, ולשרוף פיוז לקומה שלמה. לא נעים בכלל, אבל שוב האירים הוכיחו נחמדות יוצאת דופן. ואני הרגשתי כמו דמות מתוך הסרט הרומנטי 'שנה מעוברת' שצולם באירלנד!
צוקי מוהר, הצוקים המפורסמים של מחוז קלייר. 14 קילומטרים של צוקים המתנשאים לגובה של כ-215 מטרים. נוצרו במהלך כ-320 מיליון שנים. התמזל מזלי והיה יום יפיפה
עוד מבט קטנטן על צוקי מוהר
הפארק הלאומי בורן
היעד הבא – איי אראן
יש לי משיכה למדינות קרירות. קצת רוח קרירה, כמה ענני גשם ואפרוריות ואני מאושרת. אז שמתי עלי כובע צמר (כן, יולי אבל היה צריך), חולצת פלנל ומעיל גשם דק. עליתי על המעבורת מהנמל הקטן ברוזוויל ( Rossaveal). אחרי 45 דקות של הפלגה ירדתי לאחד מאיי אראן.
איי אראן הם שלושה איים. בשלושתם אפשר להרגיש את המסורת האירית. בשלושתם התושבים מדברים אירית. אירית אמיתית! השפה הקלטית! רבים מאיתנו נקרא לשפה הזאת גאלית אבל האירים קוראים לזה…אירית. אנגלית היא השפה השניה שלהם. ברוב מחוזות אירלנד, אירית היא שפה שחובה ללמוד אותה בבית הספר, לפחות עד גיל 12. השפה האירית שונה בחלקים השונים של אירלנד מה שגורם לבלבול גם בקרב האירים עצמם. אני בחרתי להישאר יומיים וחצי באי הקטן מכולם.
האי איניש מן (שמתורגם ל-"The middle one"), האי שהכי שומר על המסורות העתיקות והדרכים הישנות. אי שמספר האנשים שגרים בו הוא כ-153. יש שם מכולת אחת, בתוכה יש תא דואר, אין שם תחנת דלק, ויש יותר פרות וכבשים מבני אדם. יש שם פאב אחד (או פוב בשורוק), ומסעדה אחת של אישה נפלאה גוואטמלית שלפני 30 שנה התאהבה באירי ונשארה.
אפשר ללכת שעות ולא לפגוש בנפש חיה. ואז כשאת באמצע שיחה קולחת עם גושי צמר לבנים וחמודים, אז פתאום יגיח אח של בעל הגושים ויאמר באירית "את מדברת עם הכבשים של אחי". ולא מביך בכלל כי אני על אי מדהים ולא אכפת לי לדבר עם כבשים. ואחרי כמה דקות אני וקלום חברים טובים. כי ככה זה באירלנד. על אי. כשמדברים אירית. ואני, שתמיד נמסתי מהמבטא האירי, הסתובבתי יומיים וחצי כמו שלולית מהשפה האירית עצמה.
ירוק, אפור, תכלת הינם הצבעים השולטים באי האירי המסורתי
כן. מישהו גר בבית הזה. דלתות קטנות כדי שפחות קור ורוח יכנס לבית
בשעות הבוקר הפרות נאספות ומובלות לכר דשא אחר. קשה. בעלי הפרות ביקשו שאפרסם אותם בעיתון מפורסם.
היעד הבא – קורק
למען האמת, הייתי כבר קצת עייפה. אז התמקמתי בבית המלון, כ 20 דקות הליכה איטית ממרכז העיר. מקום חמוד ממש עם חדר נוח ונקי. אחרי מנוחה קצרה אמרתי לעצמי שסביר להניח שלעולם לא אהיה בקורק שוב ולכן קמתי ויצאתי לעיר. לעיר קורק יש כריזמה וקסם. בתים צבעוניים לצד היסטוריה אפורה. עיר שבולטת בה הגיוון האינסופי של חדש וישן. בעיר עצמה יש הרבה דברים מעניינים לראות וכיף גם לשבת ולהתבונן.
ביום אחד ביקרתי בקתדרלת הגותית של הקדוש פין באר, במבצר אליזבת שנבנה לפני כמעט 400 שנים והוכיח לי שוב את הקשיים שעברו על העם האירי, ובמוזיאון קרופורד ובפארק פיצג'רלד. בדרכי חזרה עצרתי בשוק האנגלי, קניתי מטעמים, התיישבתי בפארק המקסים שנמצא ליד ביתי הזמני. אחרי הפיהוק העשירי שמעתי צהלות שהגיעו ממגרש סמוך. במקום מיטה ושינה מצאתי את עצמי במשחק קריקט סוער (כמה שקריקט יכול להיות סוער) וזה היה סיום נפלא ליום מקסים ועמוס.
העיר קורק. השניה בגודלה ברפובליקה, העיר השלישית בגודלה באי כולה
השוק האנגלי בקורק. הוקם על ידי איגוד פרוטסטנטי אנגלי בשנת 1788 ומשם השם. אחרי הרפורמה פתחו גם "שוק אירי" אבל הוא נכשל ונסגר
למחרת בבוקר, חיפשתי את האוטובוס לקוב (אומרים Cove!).סיפרו לי שלפני שבעלי הבית צובעים את הבית, הם צריכים לקבל את אישור המועצה. מה שאומר שלמועצה יש טעם טוב מאחר והצבעים מתואמים להפליא. לא צריך להיות בעיירה יותר מחצי יום. חוץ מהבתים הצבעוניים הבנויים על מדרון, והפאר של קתדרלת סנט קולמנס, מה שעניין אותי במיוחד היה הסיפור הידוע שבתאריך 11 באפריל 1912, ספינת הטיטניק הגיע לעיירה. זאת הייתה התחנה האחרונה שלה לפני היעד הסופי, הלוא היא ניו יורק. כולנו יודעים איך המסע הזה הסתיים. מתוך 123 נוסעים שעלו לספינה בקוב, שרדו רק 44.
רכבת בוקר לדבלין הביא אותי לימים האחרונים של הטיול. התכנון היה לבלות את שלושה וחצי הימים הבאים בהסתובבות קלה. מנוחה. פשוט להיות. לחוות את חיי דבלין בתפארתה.
אבל, מצאתי את עצמי למחרת בבוקר בתחנת הרכבת. מסתכלת על המסך וחושבת. כשניגש אלי שוטר ושאל אם אני בסדר, עניתי שאני חושבת לאן לנסוע. הוא שמח מאוד לעזור. הוא קבע שאסע לבריי. עיירת חוף המשתרעת על 19 ק"מ. עיירה חמודה כחצי שעה דרומית לדבלין. ומאחר ומזג אויר היה חם בסטנדרטים אירים (18 מעלות), נראו שם ילדים והוריהםו בבגדי ים ובתוך המים. ולמרות שקבוצה חמודה של קשישות ניסו לשכנע אותי לעשות איתן את ההליכה מבריי לעיירת חוף הבאה גרייסטונס, הליכה של כ-8 ק"מ, אני החלטתי לשבת על חוף הים ולאכול גלידה.
בריי
אחר כך, רכבת להות' (Howth, תתעלמו מה-W) שזה אומר נסיעת רכבת של שעה. עיירת נמל מקסימה. קניתי פיש אנד צ'יפס, התיישבתי על הדשא, ונשמתי את ריח האוויר הצח. שום דבר לא היה יכול להפר את שלוותי. גם לא השחף שהגיע וגנב מהאוכל שלי. עם כל הטוב הזה שכחתי לגמרי את הנטייה הקרימינלית של השחפים. ראו הוזהרתם.
הות'. מילה קצת קשה להגייה
כלבי ים אפורים מגיעים לנמל כמעט כל יום
הלילה לפני היום האחרון בדבלין. אירלנד.
חזרתי לחדר. דמיינתי לעצמי איזה כיף יהיה לשבת למחרת בבית קפה ופשוט להיות. אבל, סביר להניח שלא אחזור שוב לאירלנד, אז הזמנתי בספונטניות סיור מודרך לפארק הלאומי הרי וויקלאו. הפארק הענק, הירוק, מלא האגמים וכמובן הרים. אטרקציה תיירותית הוא הגשר המפורסם מעוד קומדיה רומנטית נ.ב אני אוהב אותך, נשים מגיעות במיוחד להצטלם על הגשר כדי שאולי זה יביא להן מזל למצוא את אהבת חייהן. טוב נו, אני אישית שכחתי להצטלם שם. כל זה ועוד היה סיום דרמטי לטיול סולו ראשון בחיי.
(Lough Tay) אגם תיי. לאלה שעוקבים אחר עלילות הסדרה הויקינגים אז אולי יעניין אתכם שחלקים מהסדרה מצולמים כאן. הגשר שרואים על האגם הוא בעצם חלק מהתפאורה. לאגם הזה קוראים גם אגם הגינס מאחר והשטח שייך למשפחת גינס הידועה (במקור משפחת בראון). השיר של החיפושיות יום בחיי, נכתב על יורש ממשפחת גינס שנהרג בתאונת דרכים ולפי השמועות היה חבר של הלהקה.
הביתה
טיסת בוקר. דבלין. ציריך. תל אביב.
יש כל כך הרבה דברים שאפשר לכתוב על אירלנד. והייתי רוצה לדעת ולהבין יותר את ההיסטוריה המסובכת והמדהימה של המקום. ארץ שהייתה תחת כיבוש בריטי, ידעה קשיים בלתי נסבלים, רעב, עוני, מלחמת דתות, מלחמת אזרחים ועוד קשיים רבים המסבירים את הרגישות החברתית של האי. אירלנד מגוונת להפליא. לצד אתרים היסטוריים, טירות, קתדרלות עתיקות יש חיים אורבניים צבעוניים. הכל מהכל.
לסיכום, טיול סולו של שבועיים זה לא דבר פשוט. לעיתים אף היה קשה ומתיש. אבל, לגמרי שווה את זה.
חוויתי כל כך הרבה חוויות, הכרתי כל כך הרבה אנשים. קיבלתי כל כך הרבה חיוכים מרחיבי לב.
וכן, אני כבר חושבת על היעד הבאה. סביר להניח שהפעם אבחר להשכיר רכב. ולמרות שנהנתי לטייל לבד, בסתר ליבי מקווה שליעד הבא לא אסע לבד.
ובמקרה שתהיתם, לא עשיתי בדיקת שורשים. אני מעדיפה להישאר משוכנעת שאכן יש לי קשרים איריים.
—————
שרה לין ברנשטיין. בת 55. מתגוררת בכרכור. מורה לאנגלית שמצלמת ומטיילת.
יורם הגיב:
כתבה נפלאה, כתובה בטעם טוב, מצולמת נפלא, עשית חשק לנסוע לשם
עליזה הגיב:
אירלנד – אחד החלומות שטרם הגשמתי, תודה על הכתבה, ממש עושה חשק