איי ג'ורג'יה הדרומיים: חצי ירח, קרחונים, ושפע בעלי חיים

ישנם רגעים שטייל נושא עמו לכל אשר ילך. גם כשהזיכרונות החדשים דוחקים את הישנים. גם שהזיכרונות מתערבבים לעתים ומקומות וזמנים מטשטשים. גם אז, ישנם שיאים אותם ינצור בליבו לעולם. כאילו ששום חוויה, מסעירה ככול שתהיה, לא תגרום להם לשקוע אל תחום הנשייה. אחד מהם הוא האי דרום ג'ורג'יה (South Georgia) שבים סקוטיה, באזור התת–אנטארקטי. אי לא גדול יחסית, שמציע שילוב מנצח של הרים מושלגים, קרחונים, מים בצבע טורקיז "חלבי", מפרצים צרים או מעוגלים, שרידים אילמים לימים בהם הלווייתנים ניצודו בהמוניהם ובעיקר עולם חי מופלא, שם האדם הוא אורח לרגע, מיותר משהו.

השייט לאיי ג'ורג'יה הדרומיים בדרך כלל נכלל בטיולי השייט לאנטארקטיקה. קשה להתחרות בריגוש שהשם "אנטארקטיקה" מעורר במטייל ולא באטרקטיביות השיווקית שלו. אולם, שיא הטיול הוא ללא ספק היהלום שבכתר.

ישנם מקומות שההגעה אליהם אורכת כמו זמן השהות שם. במקרה של איי ג'ורג'יה ההגעה ארוכה ומייגעת, אבל היא חלק חשוב מהטיול ובעיקר מהחוויה הולכת ונבנית בעת ההפלגה בים. אין באי נמל תעופה וטוב שכך. ראשית בגלל המחיר הסביבתי שנמל כזה גובה, אבל לא רק. המטייל, לא רק שהוא מסתגל בהדרגה לעוצמות של המקום, לא רק שהוא בונה את החוויה על ידי צפייה בעופות דורסים ובלווייתנים, הוא משחזר, ולו במעט את מסעותיהם של הנוסעים הגדולים של פעם. מכיוון שלא בכול יום מגיע מטייל לאזור האנטארקטי, מומלץ בחום, לשלב את הטיול לסאות' ג'ורג'יה בכול שייט לאנטארקטיקה. דומני, שטיול לאנטארקטיקה יהיה לא שלם, ללא האי סאות' ג'ורג'יה.

השייט לאיי ג'ורג'יה הדרומיים בדרך כלל נכלל בטיולי השייט לאנטארקטיקה

הבירה פורטו סטנלי

ראשיתו של הטיול בפורטו סטנלי (Port Stanley), בירת איי פוקלנד ויעד תיירותי בפני עצמו. שוטטנו מעט באזור הנמל, שם ראינו כמה עופות שלא נראה עוד בטיולינו לדרום. כאלו הם זוג אווזי אנדים, ברווז "קיטור", שלצדף וקורמורן מצוי. ליד הנמל קשת בנויה מעצמות לווייתנים, למרבה הצער, נראה עוד רבות כאילו. לא קשתות. עצמות. לא הרחק משם, יש מושבה גדולה של פינגוויני מגלן, שגובהם כ-30 ס"מ. עם קצת מזל, פגשנו את פינגווין הסלעים. ניתן להבדילם מפינגווינים אחרים באמצעות נוצות הכותרת העליונות הצהובות-שחורות שלהם. כעבור זמן קצר, עלינו על ספינת טיולים. עברו עלינו יומיים וחצי של הפלגה בים. מעת לעת נראו אלבטרוסים נודדים חגים סביב הספינה. הם חגו ממעל, בגובה בו מהירות הרוח חזקה פי כמה, וגלשו במהירות לזרמים הנמוכים, ניצלו את התנופה ועלו שוב, כאילו לועגים לקור ולרוח.

ביום השלישי להפלגה, אחרי ארוחת הצהרים, ראינו את הפסגות המושלגות המרהיבות של South Georgia. פיסת אדמה לאחר יומיים וחצי בים. נאנחתי אנחת רווחה, אך כעבור רגע, נזכרתי בתחושת חברי המשלחת של ארנסט שאקלטון, שהגיעו לייבשה, רק לאחר 14 חודשים בים הקפוא.

חצי ירח מכוסה קרחונים

האי דרום ג'ורג'יה נראה כחצי ירח מכוסה קרחונים. אורכו 170 ק"מ; רוחבו 2-40 ק"מ והוא מזדקר לגובה של 2934 מ'. שטחו הכולל 3755 קמ"ר, רק שישית מגודלה של מדינת ישראל, אך מכיל עולם ומלואו. האי סאות' ג'ורג'יה שוכנים בלוח טקטוני נפרד. בעבר הגיאולוגי הרחוק, הוא היה מחובר לדרום אמריקה ממערב לה. דווקא איי פוקלנד הנמצאים קרוב יותר לארגנטינה, היו מחוברים לאפריקה הדרומית. כבר דרווין שם לב לדמיון שבמאובנים, אולם בתקופתו טרם התגבשה התיאוריה של נדידת היבשות.

האי דרום ג'ורג'יה מהווה ביוספירה מרשימה. יש בו ריכוז עצום של טורפי ים ומושבות קינון של עופות ימיים. למעלה ממחציתו של האי מכוסה בשלג עולמים. לא גדלים בו עצים ואין במקום אוכלוסייה החיה במקום דרך קבע. הנוכחות האנושית הקרובה ביותר נמצאת באיי פוקלנד, במרחק של 1400 ק"מ מערבה. הם רק מעט יותר קרובים מאנטארקטיקה, הנמצאת במרחק של 1500 ק"מ דרומה משם. איי דרום ג'ורג'יה, שבלב ים סקוטיה, אינם כה דרומיים כפי שנדמה. הם נמצאים בערך בקו הרוחב של אושואיה (Ushuaia) שבארץ האש הארגנטינאית, אלא שהם מוקפים בזרם מים קר, המקיף את אנטארקטיקה ומונע מזרמים חמים יותר מלהגיע אליה. כשם שזרם הגולף מחמם את חופי בריטניה ונורבגיה ומאפשר חיים בקו רוחב צפוני, עושה הזרם הקוטבי הדרומי את ההפך. הוא שומר על כיפת הקרח האנטארקטית  ומקרר את האיים הסוב-ארקטיים, ביניהם סאות' ג'ורג'יה. הצד הדרומי, אנטארקטי יותר באופיו, מוקף קרחונים. הצד הצפוני חופשי מקרח, למעט כמה קרחונים הנושקים למים, אבל שם נמצאים מרבית יונקי הים ובעלי הכנף ומטבע הדברים, לשם מגיעים התיירים. כ-5000 מדי שנה.

הצד הצפוני חופשי מקרח, למעט כמה קרחונים הנושקים למים, אבל שם נמצאים מרבית יונקי הים ובעלי הכנף ומטבע הדברים, לשם מגיעים התיירים

הצד הדרומי, אנטארקטי יותר באופיו, מוקף קרחונים

אפשרויות טיול מגוונות

האפשרויות לטיול רבות מאד. לאורך חופיו של האי, מותר לרדת לאורך החוף בארבעים נקודות, כך שאם נרצה לראות את כולן, נזדקק כמעט לשבועיים, כל זאת, מבלי להיכנס פנימה, לרכס ההרים, על צוקיו וקרחוניו.

במהלך המאות ה-17 וה-18 ספינות שעשו את דרכם סביב כף הורן, נסחפו לעתים והגיעו לאיי סאות' ג'ורג'יה. הם תיארו את המקום כמבותר, פראי, עוין  ומכוסה קרח. קפטיין קוק, הראשון שדרך על אדמת האי, הגיע לכאן ב-14 בינואר 1775, במסעו השני (מתוך השלושה). הוא  תיאר את המקום כמקום נורא. הוא הבין שלא יגיע ל"ייבשת הדרומית" –  שדברו בה באירופה מאז התקופה הקלאסית –  לכן כינה את הקצה הדרומי מזרחי של ג'ורג'יה – "כף האכזבה" (Cape Disappointment). הוא הכריז על המקום כטריטוריה בריטית והמשיך הלאה. אחריו הגיעו הנה ציידים ולבסוף חוקרי ארצות שעגנו כאן בדרכם לחקר אנטארקטיקה.

אין בנמצא רציפים מסודרים והירידה אל החוף מכונה בז'רגון הימי "ירידה רטובה", היינו, במגפי גומי, גולשים מסירות הגומי אל המים. המקום הראשון בו עגנו היתה מפרץ אלשול, (Elsehul Bay.) ששמו ניתן לו בשנים 1905-1912, על ידי ציידי לווייתנים נורווגים, שעבדו באזור.

זו הנקודה הצפונית-מערבית ביותר באי. בראשית העונה ובסופה נוהגים המטיילים לרדת מהזודיאקים וללכת בשבילים אל אתרי הקינון של האלבטרוסים. הפעם, נמצאה שם כמות גדולה של דובי הים האנטרקטיים (Arctocephalus gazelle, Antarctic Fur Seal) על גוריהם.

דובי הים דומים להפליא לאריות הים (Sea Lions), בהיותם בעלי אפרכסות אוזניים וסנפירים אחוריים צדדיים, המאפשרים להם לנוע מהר יחסית על פני האדמה. כל זאת, בניגוד לכלבי הים האמיתיים, שהם חסרי אפרכסות אוזניים, וסנפירים אחוריים, דבר הנותן להם יתרון בשחייה, אך הליכתם על היבשה איטית ומגושמת. הם בקושי גוררים קדימה את גופם הגלילי והכבד. במים, לעומת זאת, הם זריזים להפליא. להבדיל מאריות ודובי הים, השוחים במים בעזרת ארבע רגלי הסנפיר שלהם, כלבי הים האמיתיים, מתקדמים במהירות, בעזרת סנפירי הזנב בלבד.

צבעם של דובי הים חום עד אפור. אורך גופם כ- 1.5-2 מטר ומשקל הזכרים 110-230 ק"ג. הנקבות קטנות הרבה יותר. הם חיים בים את רוב ימות השנה וניזונים מסרטן ארוך בטן שנקרא "קריל", מדגים וחסרי חוליות, אותם הם צדים בעומק רדוד יחסית של עד 50 מטר. המילה "קריל" מקורה במילה הנורווגית krill שפירושה "דגיג צעיר". המאפיין המפורסם של דובי הים, הוא פרוותם העבה, שלה שכבות של שיער: מעטה חיצוני ארוך שיער המשמש בעיקר לאטימה בפני הרטיבות, ופרווה רכה מתחת המבודדת את העור מהקור על ידי לכידת אוויר בתוכה  פרווה איכותית שבעבר הלא רחוק עלתה להם בחייהם.

מכיוון שהם עצבניים ותוקפנים בעונה זו של השנה, חששו המדריכים להעמיד אותם במבחן והסתפקנו בשייט של שעתיים בסירות הזודיאק. המפרץ מרשים להפליא, צוקים ענקיים, קרחים ברובם, מזדקרים בתלילות מעל פני המים. בנוסף לדובי הים, שוחים במים יסעורי ענק (Giant Petrel). אילו עופות כבדי משקל ומתקשים להמריא ולכן רצים על פני המים, כפי שמטוס מאיץ לקראת המראה, תוך התזת מים לכול עבר. הליכתם כעל פני המים הזכירה לחוקרים הראשונים את פטרוס הקדוש, שאף הוא הלך על המים ולכן קיבלו את הכינוי "פטרל". דומני שהשם העברי, "יסעור", מוצלח יותר, שהרי הם מיטיבים לעוף בסערות. היסעורים שטו קרוב מאד לסירה, הציגו המראות ונחיתות מרשימות והתקוטטו על כל חתיכה של מזון.

מאות דובי ים שחו סביבנו, אחרים צרחו בקול, כמה זכרים נלחמו ופצעו זה את זה. הם מלאו את המקום בתנועתם חסרת המנוח ובשאגותיהם. אולם הם לא היחידים החיים בחוף. בין לבין ראינו שם גם קורמורן כחול עין (Blue eye Shag), שלאחר ההזדווגות מאבד בהדרגה את צבעו הכחול. מעלינו חג יסעור שלג (Snow Petrel), שבלט בצבעו הלבן הבוהק. על הצוקים ממעל ישבו בנחת שני פרטים של Snowy Sheathbill. אלו עופות לבני נוצה, בגודל של יונה. הם חיים קרוב למים אך לא מוציאים מהם דבר. הם אוכלים את השאריות שמשאירים עופות אחרים. לעתים הם מנקרים טפילים מפילי הים וכשאלו מדממים, שותים את דמם.

ירדנו בסירות זודיאק אל החוף

מכול מקום הציצו בנו עשרות פרצופים של דובי ים נהדרים, שאחד מהם משך את תשומת ליבנו בשל מראהו הבלונדיני

הפתעות בכל מקום

המשכנו להפליג לאורך המפרץ, כשבכול מקום ממתינה הפתעה. ראשית ראינו כמה פרטים של פינגווין גנטו (Penguin   Gentoo), ולו כתם לבן בולט על ראשו. אטרקטיביים יותר הם פינגווינים ממין המכונה "מקרוני", מילה שבראשית המאה ה-20 הוראתה הייתה "גנדרן", בשל הנוצות הזהובות המעטרות את ראשו. כמו כן ראינו שחפית קוטב (Arctic Tern)  שבלטה במעופה המהיר ובזנבה הממוזלג. השחפית, נחשבת לציפור הנודדת הרחק מכולם. היא נודדת מקוטב לקוטב ועוברת עשרות אלפי ק"מ מדי שנה. ראינו גם כמה פרטים של שחף  שחור גב (Southern black-gull), או שחף אצות (Kelp gull). עוף נוסף שזיהינו היה יסעור הכף (Cape Petrel), שבלט במעופו המהיר ובכנפיו המנומרות בכתמים שחורים. על המצוק, ממעל נראו קינים רבים מאד של אלבטרוסים, שלא חדלו מלרחף ממעל. זהו האתר היחידי באי, בו אפשר לצפות במושבות קינון מסירות הזודיאק. זיהינו אלבטרוס שחור גבות (Black Browed Albatross), אלבטרוס אפור ראש (Grey headed Albatross). חיפשתי את האלבטרוס הנודד, אך לשווא. הגדול ביותר שזיהינו היה Light Mantled Sooty Albatross שבלט בצבעו החום.

לא פחות מן העופות, מרשימים הסלעים העשויים משכבות בצבעי קרם וחום בהיר ודומים להפליא לוופלים ענקיים. אלו סלעי משקע, עשויים מקרקע שהורדה לים על ידי גלשונים, לעתים לתוך קניונים וכך השכבות הורבדו, זו על גבי זו, עד שהגיעו לגובה של 8 ק"מ. האי ירוק מכפי שאפשר היה לצפות. על מדרונותיו חיים 22 מינים של צמחים עילאיים, כ-50 צמחים פליטי תרבות – בעיקר ליד משחטות הלווייתנים – 125 מיני טחביים וכמאתיים חזזיות.

מושבות הפינגווינים

ביום המחרת התעוררנו במפרץ שקט ורגוע מול Salisbury Plain, בצד הדרומי של מפרץ האיים (Bay of Isles). המישור, ששטחו שני קמ"ר, נוצר על ידי נסיגתו של קרחון. זהו המישור הגדול ביותר באי, גדול דיו כדי שיישקלו להקים בו נמל תעופה, כפי שכמעט קרה ב-1984. המפרץ בנוי מקשת מרהיבה של הרים מושלגים ובאמצעה קרחון הגולש לקו המים. היה קצת מעונן אבל ניתן היה לזהות פסגות מושלגות בין העננים. למטה, על החוף, למרגלות ההרים, נראתה מושבה ענקית של פינגווינים מלכותיים. חלקם נמצאו גם על המדרונות העולים בתלילות מן החוף. כבר מהספינה אפשר היה לשמוע את הקולות ולהריח את הניחוחות.

ירדנו בסירות זודיאק אל החוף, כשלצדי הסירה שוחים דובי ים צעירים שהרשימו אותנו ב"סלטות" שעשו וכמובן יסעורי ענק שרצו על פני המים והתיזו מים בעצבנות, עד שהצליח להתרומם במעוף מסורבל. על החוף רבצו נקבות עם גוריהן וזכרים עצבניים. בכול פעם שהתקרבנו אליהם, או שהם חשו מאוימים מסיבה כלשהי, הם פנו אלינו, האורחים הבלתי קרואים, בהילוך מאיים ובשניים חשופות. נשיכת טורף ים היא צרה צרורה, בעיקר בגלל הזיהומים שהיא גורמת. השיטה, כמו בכול מפגש עם חיות בר, היא לא לברוח, אלא להזדקף מעליו בתנועה מאיימת. לא היה ברור אם גם הוא יודע זאת, אבל זה עבד. לצידם של דובי הים רבצו גורים צעירים של פילי הים. הבוגרים עזבו במהלך חודש נובמבר וישובו לכאן בסוף פברואר, כדי להחליף את פרוותם. מסביבם שוטטו מאות יסעורים, חלקם ניקרו את גופותיהם של טורפי ים מתים. אלו, כמו אלו, היו כמעט אדישים לנוכחותנו.

אולם את ההצגה גנבו הפינגווינים המלכותיים, שנראו מרשימים להפליא בקומתם הגבוהה (90 ס"מ), ב"מעילם" הכחול ובסינר הזהוב. הם יצאו בשורה מהמים, מהדסים בהילוך שהוא גם עדין וגם מגושם, או התגודדו בקבוצות של 20-30 פרטים. ההנחיות אוסרות להתקרב אליהם למרחק קטן מ-5 מ', אבל אי אפשר לעמוד בפיתוי… כעבור זמן הם מתקרבים אלינו. מכול עבר נשמע תקתוק של מצלמות. היופי הזה גורם לאצבעות לתקתק מאליהן. לאחר ההיסטריה של הצילומים, התחלנו להתקדם לאורך החוף, כשאנו מתמרנים בזהירות, מפגיעתם הרעה של טורפי הים. מספר הפינגווינים הלך וגדל עד שהגענו למפרץ כשכולו היה מלא באלפי פינגווינים, כך שאי אפשר היה לראות את הקרקע שעליהם עמדו. לצידם עמדו אלפי צאצאים, שחלקם נראו גדולים מהוריהם. אלה מרוכזים במושבות קטנות, מעין "גני ילדים", עליהן מופקדים מספר בוגרים. בצידן רואים אימהות היושבות על מקומן ללא תנועה, הם עטו על גופם פרווה חומה סמיכה, העומדת להתחלף בקרוב בנוצות האופייניות לפינגווין המלכותי. הם נראו בטוחים בעצמם ואיימו במקורם על כול מי שהתקרב. בכמה מקרים נראו אימהות התוחבות במקורם דבר מה לפיו של גוזלם, שנראה גבוה כמותם ושמן מהם.

המראה היה עוצר נשימה. ממש כך. אט אט השמים התבהרו והיצורים האנושיים הללו הוצפו באור רך, השמים הכחולים החליפו את העננים, הפסגות המושלגות התגלו ואני לא ידעתי את נפשי מרוב התפעלות. שטיח צבעוני ענק, כיסה את כל המפרץ. שטיח שרקום בדוגמא נהדרת של כחול זוהר, אפור, נקודות כתומות, עם כתמים חומים. השטיח החי טיפס על המדרונות שנוקדו כולם בגוונים צבעוניים.

חיי המושבה מתנהלים בזוגות כאשר הזכר גדול מעט מהנקבה המדדה בדרך כלל מאחוריו וצמודה אליו. הפינגווין המלכותי, בניגוד למינים האחרים, אינו נוטש את המושבה בתום עונת הקינון, אלא נשאר שם במשך כל השנה. גם מחזור הרבייה אינו אחיד וכך קורה שבעת ובעונה אחת יש במושבה זוגות בתהליך חיזור, אימהות הדוגרות על ביצים, אימהות השומרות ומאכילות את גוזליהן הפעוטים וגם מושבות של גוזלים צעירים המשילים בעונה זו את פלומתם. המושבה קולנית מאוד, כאשר קריאות נשמעות כל הזמן מכל עבר, בפרט בטקס בו הזכר מותח את גופו, מבליט את חזהו, מניף את מקורו אל על ומשמיע קריאה אופיינית הנמשכת מספר שניות. מיד לאחר מכן חוזר על הטקס זכר אחר במקום אחר וכך הרעש נמשך ללא הפסקה שעה ארוכה.

השמירה וההאכלה של הגוזל נמשכת כארבע שבועות ולאחריה הגוזל עובר ל"גן ילדים" יחד עם הגוזלים האחרים של המושבה ושני ההורים יכולים כעת לצאת לים, לאכול ולחזור להאכיל אותו. המושבה ממשיכה לתפקד כך במשך כל החורף ורק בסוף הקיץ הבא משיל הגוזל את פלומתו ויוצא לים להתחיל את חייו העצמאיים.

במקום מסוים עליתי על גבעה קטנה ומאחוריה, במקווה מים קטן שחו ברווזים צהובי מקור ומחודדי זנב ((Yellow billed pintail, בחברת ארבעה אפרוחים. בדרך חזרה חשפו השמים את כול מה שראינו קודם, חגיגה של נוף, פסגות וגושי קרח שהיוו תפאורה מושלמת לחגיגה הקקפונית. זוהי ממלכתו של הטבע לבדו, ללא פחי אשפה, ללא שבילים מסומנים, ללא שלטים המשייכים את המקום לרשות זו או אחרת.

את ההצגה גנבו הפינגווינים המלכותיים, שנראו מרשימים להפליא בקומתם הגבוהה (90 ס"מ), ב"מעילם" הכחול ובסינר הזהוב

"הבהלה לזהב"

לאחר ארוחת הצהרים החליטו הקפטן והמדריכה הראשית לחרוג מעט מן הציר ולשוט למפרץ השקיעה (Sunset Bay), כדי ליהנות מהקרחונים המקיפים אותו. שטנו במים שצבעם הפך לטורקיז, מול הקרחון שהתפתל בגיא עד לקוו המים וראינו קשת שלמה, לבנה להפליא, של הרים מושלגים. השמיים הכחולים, הבוהק של הקרחון. החריצים המעוגלים. נהדר.

לקראת שעה 15:00 עגנו מול Prince Olav Barbour. זהו בעצם איון בתוך מפרץ קוק (Cook Bay). לכאן ירד קפטן קוק, בלוויית כמה מדענים ממשלחתו. כמותם, גם אנו יצאנו לשייט בזודיאקים בנוף קסום של צוקים מטמורפיים. המפרץ דמה יותר לפיורד, שהרי נוצר על ידי קרחונים. הסלעים המותמרים הפתיעו בצורותיהם המשוננות. בין לבין, בכול מקום ומכול מקום הציצו בנו עשרות פרצופים של דובי ים נהדרים, שאחד מהם משך את תשומת ליבנו בשל מראהו הבלונדיני. נראה כלבקן למעט עיניו שהיו חומות ולא אדומות. הצוקים היו ירוקים בחלקם התחתון, העשב, שנקרא טוסק ירוק (Green Tusak), שיווה להם מראה רענן וכול זווית הרשימה יותר מקודמותיה. בקצה המפרץ עמדו בתים הרוסים ולידם אוניה טבועה, שרידים לתחנת ציידי לווייתנים, שהגיעו לכאן במסגרת "הבהלה לזהב" בראשית המאה ה-20. הסינדרום האנטרקטי החל קודם לכן. כבר ברבע האחרון של המאה ה-18 ציידים של דובי ים, רובם מבריטניה וארצות הברית, הגיעו על סיפונן של אוניות בסדר גודל של 60-150 טון, מהם ירדו לחוף בספינות קטנות יותר, והפליגו הלוך ושוב, כשעל מטענם דובי ים מתים, עדיף גורים. הם היו יורדים לחוף, חובטים בראשם של היצורים התמימים וממהרים לקלף מהם את פרוותם, לא תמיד לאחר שווידאו שהם כבר מתים. בעונת הצייד 1800-1801 הגיע לכאן מניו יורק, קפטיין אדוארד פאנינג (Eduard Fanning) , על סיפון האונייה 'אספדיה' (Aspaia) ושב כשעל סיפונה 112000 פרוות! דובי הים כמעט חוסלו, אחריהם הגיע תורם של פילי הים (Sea Elephant) שניצודו בשל שומנם. השיא הלא מכובד שמור לאוניה 'דייזי' (Daisy) שמלחיה קטלו 1641 פילי ים. בהיעדר עצי הסקה, הובערו הדוודים להמסת השומן, בפינגווינים.

אחר כך הגיע תורם של הלווייתנים. החוקר השוודי ניל אוטו נורדנשלד הגיע ב-1902 וסיפר על הלווייתנים. בעקבותיו הגיעו ציידים שהרגו למעלה מ-150,000 לווייתנים. תחילה את הלווייתן הכחול, אחר כך את הראשתן, או "לווייתן הזרע", אחר כך את הלווייתן גדול הסנפיר (Fin Whale), את "הגיבן" (Humpback) ולבסוף את המינק (Minke).

ספנים נורווגים היו מבלים כאן את כול הקיץ בטבח לווייתני ענק ובהפקת שומנם. קורות העץ, הפח הצבוע בכתום, הקירות העומדים ליפול, תורן האונייה הבולט מעל המים, מהווים מזכרת אילמת לימים שהיו ואינם עוד. וטוב שכך.

יצאנו לשייט בזודיאקים בנוף קסום של צוקים מטמורפיים

החוקר השוודי ניל אוטו נורדנשלד הגיע ב-1902 וסיפר על הלווייתנים. בעקבותיו הגיעו ציידים שהרגו למעלה מ-150,000 לווייתנים

מפרץ סטורמנס

בבוקר המחרת עגנו במפרץ סטורמנס (Stromness). השמש יצאה, כאילו לפי הזמנה וצבעה את המים בקשת של גווני כחול וירוק. גם השמים התכולים היטיבו עם מראה החוף והפסגות המושלגות. על החוף, כמות בלתי נתפסת כמעט של דובי ים, על גוריהם. פה ושם פזורים פילי ים צעירים. ביניהם שוטטו חמסנים, ממעל ריחפו שחפים שחורי גב. המשכנו ללכת לאורכו של עמק קרחוני נהדר בצורת U. הקרחון שתלוי על ההר מולנו הוא רק קצה קצהו, שריד צנוע למה שהיה כאן לפני אלפי שנים. הלכנו על סלעים ששקעו בים, אבל אלו סלעים שמקורם וולקני, היינו, סלעים וולקנים נשחקו על ידי קרחונים קדומים ושקעו בים, כאשר סאות' ג'ורג'יה היה עדיין חלק מהגונדוונה – יבשת העל הדרומית. למרגלותינו זרם הנהר באפיק פזרות וערוציו נראו בשמש כחוטי כסף. טיפסנו על המורנה, לבושים כאילו נקלענו לסופת שלג, השמש קפחה וחשתי את עצמי רטוב מרוב זיעה. ההליכה במגפיים לא עשתה את ההליכה קלה יותר. פשטתי את בגדי ולרגע עמדתי חשוף בחלק גופי התחתון, מתמכר לקרירות הנעימה.

במקום משוטטים גם איילי צפון (Reindeer), שהובאו לאזור על ידי הנורווגים, כדי לספק להם בשר. הציידים הביאו לכאן 20 פרטים ובהיעדר טורפים, התרבו באין מפריע. כיום קיימים באי 3000 מהם, הם מכלים את העשב הירוק ויוצרים שבילים על המדרונות, דבר המגביר את הסחף. חשוב להקטין את אוכלוסייתם. מנסים לחסל אותם ולשווק את בשרם.

מכול מקום, זה כנראה המקום היחידי בעולם בו ניתן לצלם איילי צפון רועים לצד פינגווינים. התקרבנו למושבה של פינגווינים גנטו (Gentoo), הניכרים במקורם האדום הארוך ובכתם הלבן שעל ראשם. כמה מהם כיסו בגופם את גוזליהם, שהציצו מתוך פלומתם. מעליהם חגו חמסנים ומעת לעת נסקו לעבר הדוגרים. רגע אחד של חוסר תשומת לב והחמסן יקרא אותם לסדר. המשכנו ללכת עד מול מפל קטן, שזרם בגיא ירוק להפליא. פני השטח השתנו במאה השנים האחרונות. הקרחון שהיה כאן נמס. אבל  כנראה שדרך המפל הזה ירדו ארנסט שאקלטון ושני חבריו, בסיומו של מסעם המיתי. לאחר שהפליגו 17 יום בים, בסירת הצלה קטנה, נחתו בצד השני של האי ומכיוון שסירתם הרעועה לא היתה מסוגלת לשוט לכאן, החליט לחצות את האי רגלית, ללא קרמפונים, ללא ציוד מתאים, ב-36 שעות של מסע מפרך. מכאן גלשו השלושה (הנווט ווסלי ומלח גברתן בשם קרין), בקלות יחסית, אל תחנת ציידי הלווייתנים. המפל זרם בגיא מוריק להפליא. חזרה לחוף, צפייה בדובי הים ובשחפיות הקוטב. עם הגיענו לספינה שינה מזג האוויר את טעמו וגשם קל התחיל לרדת. חיש קל כוסו השמיים בעננים והספינה בערפל.

לקראת 14:00 הגענו לגריטוויקן (Grytviken), שם יושב נציג הממשלה ומספר חוקרים החיים כאן כל השנה. אחת מהן הגיעה לאוניה והרצתה על מחקרה, שעיקרו מעקב אחרי ה-Tooth Fish , כדי לדעת איך לווסת את הדייג. הדג חי במים עמוקים. יכול להגיע לגודל של יותר משני מ'. ידוע גם כ"אנטארטיק סי באס" (Antarctic Sea Buss) ומכונה גם "זהב לבן". זהו משאב יקר המציאות וחשוב להשתמש בו במשורה, כדי שלא ידלדל. כל ספינה חייבת לדווח על שללה.. עד הכמות המורשית.

גריטוויקן, נמצאת במפרץ המלך אדוארד (King Eduard Cove). זוהי טריטוריה בריטית שמעבר לים. קפטן קוק נעץ כאן את הדגל הבריטי וקרא את האיים על שמו של המלך ג'ורג' השלישי. ההכנסות מגיעות ממקורות עצמיים: דייג, תעשיית דגים. לא מגיע כסף מבריטניה. מים טריטוריאליים – 200 מייל מסביב האיים. הספינות גוררות כבל שאורכו מספר ק"מ. היסעוראים עפים בעקבות ספינות הדייג ומתפתים לשלות את הפתיונות ונחנקים בחוטי הדייג. היום קיים פיקוח הדוק על הדייג. מאז 2002 אף ציפור לא ניצודה.

מחווה לשאקלטון

מזג האוויר היה עכור. חבל. בימים יפים, המראה עוצר נשימה גם בסטנדרטים של דרום ג'ורג'יה. על המפרץ סוגר רכס Allardyce, על קרחוניו ופסגותיו המושלגות יודעי דבר טוענים שהנוף הנשקף ביום בהיר, מהצד השני של המפרץ, מנקודת התקווה (Hope Point) הוא מהיפים בעולם. נאלצנו להסתפק במבנים וערפילים. ירדנו מהסירות היישר לבית הקברות, שם ליד מצבתו של שאקלטון הרמנו כוסית וודקה לזכרו. הגשם טפטף, הרוח צרבה את הפנים וויקטוריה, ההיסטוריונית, נשאה נאום מלא פאתוס. מעל בית הקברות נקודת תצפית. הפוטנציאל ברור. ביום יפה המפרץ כולו נחשף, כולל ההרים המושלגים העוטרים אותו ככתר. התבוננתי בשמים  האפורים וויתרתי… המשכנו ל"עיירה", אם אפשר לקרוא כך לארבעה בתים. פסענו לצד פילי ים ענקיים ובינות לדובי ים נשכניים. הכנסייה בוהקת בגונה הלבן. משם שוטטנו בין דודי הענק ששמשו לאחסון שמן הלווייתנים, ביקרנו במוזיאון המאחסן את סירת ההצלה של שאקלטון וחבריו ובמוזיאון דרום ג'ורג'יה הקטן והמעניין, העוסק בעולם החי, במסעות ובחיי הציידים. גרייטויקן היא מרכז לפעילות אנושית החל מ-1904, כאשר לרסן (C. A. Larsen) ייסד את התחנה הראשונה לעיבוד לווייתנים (Whaling station) בראש המפרץ. לרסן ביקר כאן לראשונה ב-1902, כשהיה קפטיין של אניית המחקר Antarctic, בראשותו של נורדנסקי'ולד (Norenskjold). גונאר אנדרסון (Gunnar Andersson), המדען הראשי של המשלחת, גילה את המפרץ כשיצא לחקור את האזור. הוא מצא במקום סירה ושבעה סירים להמסת שומן, ששנים מהם מוצגים בפתח המוזיאון המקומי. מכאן שם המקום: "מפרץ הסירים". לרסן מצא שהמפרץ המוגן וזמינות של מים מתוקים הפכו את המקום לאידיאלי עבור משחטת לווייתנים. הוא שב כעבור שנתיים, עם ספינת ציד ששמה "פורטונה" (Fortuna) ושתי ספינות עמוסות בקורת עץ וציוד עבור בית החרושת. תוך חודש נבנו שלושה מבנים ובית חרושת. ב-22 בדצמבר 1904 ניצוד הלווייתן הראשון במהלך השנים שבאו אחר כך, נוספו מבנים, כך שיכלו לאכסן 300 איש ועד סגירת התחנה ב-1964 ניצודו למעלה מ-54,000 לווייתנים.

לא ידעתי את נפשי מרוב יופי

למחרת בבקר, האיר לנו המזל את פניו. עם שחר, טרם זריחתה שמש, השכמנו ב"נמל הזהב". אני מתלבש במהירות, רץ לאולם הכינוס, אוחז כוס קפוצ'ינו ואץ אל הסיפון. לא ידעתי את נפשי מרוב יופי. שטנו בפיורד לא ארוך, שקירות סלע מזדקרים ממימיו ועוטר אותו קרחון שבהק בלבן. על החוף, במפרץ עגול, נראו עשרות או מאות אלפי פינגווינים מלכותיים. עוד רגע ומגיעה הקריאה הגואלת לרדת לסירות. מזמן לא נראתה לי הסעה בזודיאק ארוכה כל כך. ירדתי במהירות לחוף כשאינני חדל לתקתק במצלמתי, כאילו חפץ לקחת הביתה את כול המראות הללו. אני פוסע בין עשרות רבות של פילי ים. הם צעירים וכבר מתאמנים בקרבות. בשנה הבאה הם יהיו כאן שוב, בחודש נובמבר, כשאפם משתרבב כחדק וחזם האדיר מלא בשומן, אז יתגוששו בייתר שאת. ובכל זאת גם עתה, בגילם הצעיר, מדהים האופן בו הם מצליחים להרים את עצמם מהקרקע ולחבוט זה בזה, לנשוך את צווארו של יריבם, עד שאחד מהם מוותר ושניהם מלאים בדם. סביבנו, כמו אדישים לדרמה, שוטטו פינגווינים מלכותיים, לבושים בטוקסידו מרכיב, מהדסים בהילוך מלכותי, כאילו מודעים למעמדם הרב. מפעם לפעם מותח מי מהם את צווארו, כאלו מאושש את מלכותו. אין ספק שמקור קסמם של הפינגווינים הוא התנהגותם האנושית כביכול. כמה יסעורים ובעיקר חמסנים שוטטו, עפו והטילו לשלשת שלהם ממעל. הפעם לא דובר רק בחוויית ספארי, כלומר, החוויה היתה מעבר לחוויית בעלי החיים. משטח הפינגווינים העצום שנראה כשטיח ענק, מנוקד באלפי כתמים חומים של דובי ים, היה עטור בהרים מושלגים ומחופה בשמים כחולים. מעת לעת גנבה התפאורה את ההצגה. כמה מאיתנו מטפסים בהר, בעקבות זוג אלבטרוסים המקנן שם. דלפין, ראש המשלחת, מטפסת, מחפשת ומגיעה למקום בו דגר צמד אלבטרוסים, אך לפני שבוע. הם עזבו. הסיבה בגינה נטשו את קינם מאכזבת עוד יותר. מן הסתם הביצה או הגוזל נטרפו על ידי חולדות. ברגע שנוכחו בכך ההורים, הם נטשו את קינם. החולדות, שהגיעו בטעות עם הספינות של הציידים, הפכו לבעיה הקשה ביותר בשמירת הטבע הייחודי של המקום. הם התרבו והגיעו למספרים גדולים, טורפים את ביצי האלבטרוס ואת הגוזלים. בינתיים החולדות כלואות במפרצים, שמורים על ידי קרחונים ומותירות מפרצים אחרים חופשיים מנוכחותם המזיקה. בקרוב, לאחר שהגבולות הטבעיים יימסו, קיים חשש שהחולדות יוכלו לעבור מעליהם.  על כך נאמר שאבן שזרק לבאר שוטה אחד, לא יצליחו להוציא עשרה חכמים. בעזרת חוקרים מניו זילנד, שהתנסו בארצם בנזקים דומים, הוחל לנקות שלושה אזורים. התקדמות תלויה בהצלחה.

אנקה, הקצינה השלישית של האונייה, הגיבה לסימני הידיים של דלפין והגיעה במהירות, חמושה במשקפת. היא דילגה כאיילת צפון וחיש קל איתרה קן פעיל, של סמוטי אלבטרוס. אחד ההורים דגר וחיטט במקורות בנוצותיו, סימן לרוגע. הוא אינו מאוים כרגע. מכל עבר נשמע תקתוק עצבני של מצלמות, כמעט כמו בשמורת ילוסטון, כשהזקן הנאמן מתחיל להתפרץ.

ירדנו במהירות למטה, מתעקשים לעכל את היופי. השמש מאירה האת השטיח החי באור רך, נקי מאובך או זיהום ואני בולע את רוקי מרוב תדהמה. משתרע על הקרקע, ממש מול שני פילי ים החובטים זה בזה. אלו הם יצורים ענקיים בעלי הבדל עצום בגודל בין הזכר והנקבה: הזכר כ-4 טון ואילו הנקבה בין 1-2 טון בלבד. הזכרים הבוגרים מצוידים באף מפותח המסוגל להתנפח עוד יותר בעת הצורך, בשלו זכה המין לשמו.

הזכרים מגיעים לחוף בסוף ספטמבר ומיד מתחילים להילחם ביניהם על טריטוריות. גם הצעירים משתתפים בעניין בכדי לפתח את יכולותיהם. הנקבות מגיעות לאחר מכן בימי ההיריון האחרונים שלהן, בוחרות את הזכר ואת המיקום המועדפים עליהן ומיד ממליטות. הגורים הבודדים (אין כמעט תאומים) נולדים במשקל של כ-45 ק"ג. תוך עשרה ימים הוא עולה למשקל של כ- 120 ק"ג בתקופת ההנקה הנקבה מאבדת ממשקלה כ-200 ק"ג. הארגון הטריטוריאלי הוא הרמון שבו יש זכר אחד עם כמה עשרות נקבות. מיד לאחר הלידות מזדווגים הזכרים עם הנקבות שבהרמונם. בתקופה זו יש סכנה שחלק מהגורים יימחצו.

אחרי ההזדווגות הנקבות חוזרות לים לאכול, ושבות לאחר מכן לחוף לצורך המולטינג (molting) – השלת הפרווה הישנה והחלפתה בחדשה שתהיה עמידה לתנאי החורף הקרב. הזכרים נשארים ביבשה בצום, ולאחר כחודש גם הם מחליפים את פרוותם. לאחר מכן חוזרים כולם לים שם הם מבלים מסוף מארס ועד אוקטובר. הם בעלי יכולת צלילה מרשימה. מסוגלים לצלול מתחת לפני המים עד לשעתיים (שיא עולמי) ולהגיע לעומק צלילה ממוצע של כ- 400 מ' (השיא העולמי שלהם, מגיע ל-2 ק"מ עומק). חיים כ- 20 שנה, בגרות מינית בסביבות 7-8 שנים. למבוגרים אין אויבים טבעיים. אויבם הגדול ומהר ביותר הוא האדם.

דוב ים חושף מולי את שיניו, שורה של פינגווינים חוצים את קוו הראייה שלי אי משם מגיעים כמה פינגווינים גנטו, שנראים לי כנזירות חמורות סבר, מולי נוחת חמסן ומתחיל לנקר גופת פינגווין. אני מכריז בנחישות שזה המקום היפה שראיתי בחיי. כמה מנוסעי מחייכים בסלחנות. מן הסתם שמעו את המשפט הזה קודם לכן.

אני ממשיך להתבונן בנוף ובחי שמולי, המים הכחולים נראים אף הם תפאורה יפה. אלי, מדריכה שחיה מספר שנים באזור, מאיצה בי לזוז. אני מתנתק בכוח וחוזר לאוניה. ארוחת בקר מול הנוף ואנו מפליגים הלאה, מול שרשרת הרים וקרחונים הגולשים אל הים.

האזור הצפון-מזרחי

אנו ממשיכים להפליג לצדו הצפוני-מזרחי של דרום ג'ורג'יה. מולנו קרחונים מופלאים הגולשים למים, ופיורדים קטנים, היינו לשונות ים כחולות, שחדרו ליבשה בעקבות נתיבם של הקרחונים. את האניה מלווים יסעורי כף מנומרים בצבעי שחור לבן.

קצת אחרי שעה עשר עגנו בחוף Copper bay. זהו מפרץ מעוגל יותר, הסלעים אינם מעיקים מהגובה, אלא יורדים למים ונכנסים לתוכם בשלוחות סלע ארוכות. ההרים מזדקרים מעניקים לחוף מראה של כתר מסעיר. על המפרץ, סוגר, כמו פשפש טבעי, האי קופר, הקטן וההררי. דומה ואפשר להסתפק בנוף. ובכול זאת, אנו עוגנים, יורדים באחת השלוחות של המפרץ, מנסים למצוא את דרכנו בין דובי הים, מתקלפים ממרבית הבגדים שהבאנו ומתחילים לטפס. הטיפוס מותר רק במקומות המסומנים. בראש הסלע נמצאת דרך קבע, היינו מדי קיץ, מושבה גדולה של פינגווין מקרוני (Macaroni).  הטיפוס כרוך באחיזה בעשבי הטוסק, החלקה למחילות קטנות שחפרו הפינגווינים. וצורך להיזהר משיניהם החדות של דובי הים, שמעת לעת אינם מסתפקים רק בחשיפת שיניים לעברנו, אלא  מתקרבים בתנועות מאיימות, מלוות בנביחה, כדי שיהיה ברור מי כאן בעל הבית. אני כורעים ברך, מכוונים מצלמות ולפנינו להקה גדולה של עופות מקסימים אלו. אלו פינגווינים שגובהם מגיע ל-70 ס"מ, אך מכיוון שהם מכווצים מעט, קשה לאמוד את גודלם.

אלו פינגווינים הנבדלים מאחרים במקור אדום ארוך וחזק ובעיקר בציצת הזהב שלראשם (בשלה נקראים בעברית תקנית "פינגווינים זהובי ציצית"), ששני הצדדים שלה מתחברים במרכז המצח, כך שהיא מתנשאת ממש מצד אל צד. הודות לה זכה לשמו "מקרוני", מילה שהוראתה גנדרן. להקה של הרבה פרטים עומדת מולנו ואילו פרטים בודדים ניצבים מחוץ למחילות, קרובים אלינו ממש, מוגנים בעשבי הטוסק ודי אדישים למראנו.

המראה מראש ההר משובב נפש. מפרץ עגול, בכמה צבעי כחול, סלעים והרבה צוקים. לאחר שירדנו, הפלגנו בסירת הזודיאק לקרואת מושבות נוספות של מקרוני והפעם מן הספינה. כך עמדנו במרחק של 2 מ' מהם, נהנים מהמראה יוצא הדופן. סירת הזודיאק המשיכה בשייט לאורך המפרץ, בין הסלעים שבצדו השני. לפתע נחשף קרחון גדול שגלש את ההר, אבל אנו עשוקים בעופות. על סלע בודד שבלט מעל פני הים שכנו כמה קורמורנים כחולי עין, על קוו הרקיע ממש ובהמשך הגענו לחוף שם ראינו כמה מאות של פינגווינים צ'ינסטראפ (Chinstrap), ששמו בעברית "פינגווין פס הסנטר". פינגווין זה, הקטן מפינגווין ג'נטו, ניכר בגבו השחור-כחול, בפניו וחזהו  הלבנים ובמעיין סרט שחור החוצה את פניו, אשר העניק לו את שמו.

פינגווין זה מגיע לגובה של 65 עד 70 ס"מ גובה, כשהזכרים גדולים רק במעט מהנקבות. הוא מצוי בכמויות גדולות יחסית ואינו נחשב כמין בסכנה. הוא בונה את קיניו מאבנים קטנות שאותם הוא מלקט מהסביבה ומטיל שתי ביצים בעונה. באנטארקטיקה הוא מסוגל לדגור גם על הקרח.

במבט בוחן יותר ראינו ביניהם גם כמה פרטים של פינגווין מלכותי, כמה מקרוני ואפילו אחד ג'נטו. ארבעה מיני פינגווין, על פיסת חוף קטנה. מעליהם בלטו כמה פילי ים ענקיים. היו אלו נקבות בוגרות, גדולות פי כמה מהצעירים שראינו בבקר על החוף.

חזרה לספינה, ארוחת צהרים ובשעה 14:00 הוזעקנו אל הסיפון, לצפות בכניסה לפיורד Drygalski. יצאנו נרגשים לסיפון שבקומה הרביעית, צמודים לחרטום ממש. רוח עזה חבטה בפנינו. הפיורד, שנוצר מקרחון שגלש אל הים, מלא במי קרחונים, שצבעם ירוק "חלבי". מתברר כי הקרחון שגלש דרכו והעניק לו את צורתו, עבר במקום בו עידנים קודם לכן היה שבר גיאולוגי וניכרת אי התאמה בסלעים משני דפנותיו. בצדו האחד של הפיורד זיהינו בזלות עתיקות ובצידו השני, עשרות דייקים של חומר מגמתי רך יותר, שהתבלה מהר יותר והותיר בהם חריצים עמוקים. הפיורד, שכיוונו צפון מערב – דרום מזרח, נמצא בדיוק באמצע הדרך בין מפרץ הנחושת לבין כף האכזבה, בקצה הדרומי- מערבי של האי. אורכו הכולל של הפיורד 14 ק"מ.  קצר מאד בהשוואה לעמיתיו הנורווגים, אך לא פחות יפה מהם.

קפטיין רוברט פלקון סקוט (Captain Robert Falcon Scott), מי שהוביל את משלחת המחקר הלאומית הבריטית, במסעו לקוטב הדרומי בשנים 1904-1901, הגיע לאן בינואר 1901 וקרא ללשון הקרח הנושקת לפיורד,  על שמו של פרופסור אריק פון דרילסקי (Erich von Drygalski),

החוקר הגרמני שעבר כאן בדרכו לאנטארקטיקה באותה שנה. הוא הוביל את משלחת "גאוס", חקר את עולם החי של האוקיינוס והשיג תוצאות רבות ערך למדע. האמת היא שהוא לא היה הראשון שביקר בפיורד. הכבוד הזה מגיע לסוחר האנגלי (ממוצא צרפתי) אנטוני דה רושה (Anthony de la Roche), שהיה הראשון לגלות את סאות' ג'ורג'יה ב-1675 ועגן שבועיים במימיו השקטים יחסית של הפיורד.

שטנו מעדנות במים שקטים להפליא, בין קירות סלע שהתרוממו בבת אחת לגובה אנכי של יותר מאלף מ'. מאחור נראו פסגות Mt. Macklin Duglas, Crag, Trendall, שהתנשאו לגובה של 2000 מ', במרחק של רק 5 ק"מ מן הים. התוצאה היתה נוף דרמטי להפליא.

תוך זמן קצר החלו להופיע גושי קרח קטנים שכיסו את המים ברסס לבן. מצד ימין גלש קרחון משונן שנראה במגדלים של טירה מדייוואלית קסומה. במקום אחר הקרחון הגיע כמעט עד קוו המים והמים שהפשיר יצרו מפל נאה. יצירת הפיורד עדיין נמשכת. הקרחונים נסוגים ובדרכם משאירים חריצים עמוקים. הם נסוגו באופן משמעותי בעשורים האחרונים, אך עדיין מרשימים להפליא. מעלינו חג קורמורן כחול עין , אבל המסעירים מכולם היו יסעורי השלג, שבלטו בצבעם הלבן וב"סלטות" המרשימות בצעו מעל המים וגושי הקרח. מסיפון האונייה הם נראו כזבובים ענקיים שבלטו בלובן נוצותיהם על רקע הכחול של מי הפיורד והתכול של הקרחון.

פרידה מדרום ג'ורג'יה

הספינה אפשרה למי שרצה צפיית לוקסוס, דרך החלונות המגינים מפני הקור, עם כוסית שוקו ביד, אבל קשה להשוות זאת לחוויה שעל הסיפון, כשאתה מוקף בקרחונים סביב סביב ומהופנט על ידי היסעורים, שיכור מגווני הכחול והטורקיז. הספינה הגיע קרוב למדי לקרחון שבקצה הפיורד, מה שנותר מזה הענק, שגלש פעם אל הים ובדרו עיצב את הפיורד. לאחר שהתבוננו משתאים בקיר הסלע הלבן המזדקר בתלילות מעל קוו המים,  סבה ספינתנו על עקבותיה.

הפעם, מוגנים מהרוח על ידי הספינה, התבוננו שוב במראות, הפעם מזווית אחרת ובאור אחר. חצינו את הקו הברור שבין המים החלביים לבין מי האוקיינוס הכחולים. גם הסוערים. אני אץ אל הרופאה, לקבל מדבקה נגד בחילות. פרידה מדרום ג'ורג'יה.

מפת איי ג'ורג'יה הדרומית:

—–

ד"ר גילי חסקין – מדריך טיולים, יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.