תפריט עמוד

אוצרות ספרותיים – הזהב שייך לישרי הדרך

שתפו:

מסיפורי אלף לילה ולילה דרך אי המטמון ועד לחיפוש אחר האוצר במדבר בספר "בורות" - אוצרות ספרותיים תמיד הלהיבו את דימיון הקוראים. ראיון קצר על אוצרות עם חוקר ספרות הילדים יחיעם פדן

פורסם 5.1.12
אין כמו סיפורי אוצרות. כילד הייתי מרותק לדרך העקלקלה שהובילה אל המטמון. הייתי אחוז התלהבות מהעושר האגדי שנפל לידי הרפתקנים או סתם בני מזל. לא רק אוצרות שהיו קבורים במשך מאות שנים על אי בודד ונשלפו בין לילה מהקרקע מתוך תיבה מכוסה בעפר. הוקסמתי גם מהשד הפלאי של עלי באבא, מהדייג ודג הזהב, מסיפורו של ז'ול ורן "ירושת המיליונים" – מסיפורים שבהם העושר הוא בר השגה במפתיע. אבל מתברר שאילו חייתי במאה ה-18 לא הייתי זוכה לתענוג הזה, כי סיפורי האוצרות הם תת ז'אנר די צעיר. "סיפורים כאלה נולדו יחסית מאוחר", אומר העורך וחוקר ספרות הילדים, יחיעם פדן. "למשל התנ"ך: 24 ספרים ואף סיפור אחד על אוצר. כמה מאות שנים אחר כך נכתבו האיליאדה והאודיסאה – שום אוצר".

היכן אוצרות מופיעים לראשונה?
בסיפורי אלף לילה ולילה. אף על פי שלא בטוח שאלאדין ועלי בבא הם מתוך אלף לילה ולילה, וככל הנראה סיפרו אותם אירופאים במאה ה-19. זאת התקופה שהתחילו לכתוב סיפורי אוצרות, כמו "אי המטמון". אגדות על אדם שאסף הרבה כסף, ובמקום להשתמש בו בתבונה, הוא החביא אותו באדמה. ואז הוא מת, ומישהו שראוי לכך זוכה בהם. הסיפורים הללו נכתבים בכל מיני גלגולים עד היום.

ומה בדבר סיפורי אוצר מודרניים?
ב"ספר הג'ונגל" הראשון של קיפלינג יש סיפור על נחש ששומר על מטמון; ספר מהשנים האחרונות הוא "בורות" של לואיס סצ'ר.

יש מסר משותף לספרים הללו?
האדם שהטמין את האוצר לא יכול להניח עליו יד, מפני שהוא גנב. לא מגיע לשודדים ליהנות מפרי עמלם. מי שזוכה בסופו של דבר באוצר הם אנשים הגונים, כאלה שלא יצאו לחפש אותו מתוך תאוות בצע.


לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: