באחד מלילות הקיץ החמים של אוגוסט 1985 הגעתי לכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), כדי לצלם את אריק איינשטיין וחבורתו, שצילמו בעצמם קליפ לשיר "שלוש ארבע לעבודה". לאחר כמה דקות פנה אלי איינשטיין בתנועת היד האופיינית שלו ואמר: "תקשיב, יש לנו כבר ים, ים, ים של תמונות. בחייאת, עזוב". לא עזבתי. נשארתי לצלם שם עד הבוקר. לא ידעתי לנסח לעצמי בדיוק את הסיבה, משהו באינסטינקט שלי רצה לשמר את הרגעים החולפים האלה, כמו במקרים רבים אחרים, ולימים הם התבררו כרגעים ויזואליים יקרי ערך.
המצולמים, אף על פי שהיו גיבורי תרבות ידועים, לא ראו עצמם עדיין כ"סלבס". בעידן שלפני המיתוג העצמי ורדיפת הפפראצי, רובם ככולם היו נגישים, נטולי מחיצות, חלק מאיתנו. צילומים רבים בספר נולדו תוך כדי השתתפות ספונטנית באירועים שבהם נטלנו חלק כולנו, המצולמים ואנחנו. מישהו זרק, "היי, אתם באים למסיבת אמנים?" וקפצנו, עם המצלמות, לראות מה קורה. איש לא שלח אותנו – פשוט אהבנו את העבודה, את מלאכת הצילום ואת האנשים.
כמעט לא היו עכבות, רוב המצולמים לא חששו ואף שמחו להצטלם – אם כי כולם, מטבע הדברים, קיוו שיצאו "מוצלחים" או במיטבם. אלא שגם המושג "צילום מוצלח", בעידן הפילם שלפני הצילום הדיגיטלי והסמארטפון, היה אחר: גולמי יותר, ישיר יותר, ללא פוטושופ. היה בלתי אפשרי להחליק קמטים וסימני גיל, בלתי אפשרי לעבור על תמונות בזמן אמת, לבחור, לתקן, לצלם מחדש. הצילום היה בבחינת "זה מה יש" – ומה שיש זו האמת, המציאות כמו שהיא או כפי שהייתה. כריאליסט מושבע, גם בעידן הצילום הדיגיטלי אני מחסידי הצילום הישיר, הטבעי, המושקע אך לא "משופץ", ורצוי אף לא מבוים.
העבודה על הספר אילצה אותי להיכנס אל תוך הררי הנגטיבים והקונטקטים שצילמתי אז, למיין, לבחור ולטפל בתמונות – מלאכה סיזיפית, טכנית ונפשית כאחת, שעשיתי באהבה רבה. השארתי בצד כמות חומרים שהייתה יכולה למלא בקלות עוד כמה ספרי צילום. "כולם היו בני", את כל הפריימים אהבתי, כל אחד בדרכו. מצאתי שם רגעים נוסטלגיים, לעתים מרגשים, חלקם היסטוריים. חיפשתי את התמונות שיעבירו באופן הנאמן והמעניין ביותר את הניחוח ואת רוח התקופה ההיא, מתי "שהיה פה שמח". מקווה שהצלחתי.
|
יאיר לפיד
.jpg)
.jpg)