באביב 87' יצאתי לטפס על הר מקינלי (דנאלי) שבאלסקה, בחברתו של ידידי ועמיתי מיכאל תמיר. מקינלי הוא ההר הגבוה ביותר באמריקה הצפונית. הוא נמצא באיזור קו רוחב 64 מעלות צפון ופסגתו מתנשאת לגובה של 6,196 מטרים. מזג האוויר השורר בו ידוע לשמצה, והמשלחות שיוצאות לנסות ולטפס על ההר חייבות לקחת איתן לא רק ציוד טיפוס ומחנאות, אלא גם כמות גדולה של מזון וציוד בישול שיספיקו לשהות ארוכה על ההר.
מטוס הסקי ששכרנו אמור היה להנחית אותנו על קרחון גדול במרחק 25 קילומטרים מהפסגה, אך נאלצנו להמתין שלושה ימים בכפר קטן למרגלות ההר, עד שמזג האוויר ישתפר. בפינת הצריף שבו ישנו עמדה ערימת ציוד גדולה, מוכנה להעמסה. החלטנו לצאת להר מוכנים לשהות של עד 25 יום, ופירוש הדבר לא מעט ציוד: אוהל, שקי שינה, גרזן קרח, קרמפונס (סוליות מסמרים), שש יתדות קרח וחבל שקוטרו תשעה מילימטרים ואורכו חמישים מטרים. מתוך ידיעה שאת כל הציוד נסחוב על ההר בעצמנו, השתדלנו לקחת מעט ככל האפשר, ולכן לקחנו רק סט אחד של בגדים הכולל ארבע שכבות. אפשר לטפס עם אותם תחתונים 25 יום, וזה לא ישפיע על סיכויי ההצלחה וגם לא על רמת הסיכון. הציוד הזה, בתוספת כמה פריטים קטנים, נכנס לשני תרמילי גב ששקלו 19 קילוגרם האחד.
את הבגדים ואת ציוד הטיפוס והמחנאות גמרנו לארוז ברבע שעה. ה"מטבח" היה סיפור מסובך בהרבה. במשך שלושה ימים רצופים התעסקנו ללא הרף באוכל ובבלוני הגז. בחישוב של קילוגרם אוכל יבש לאדם ליום, שקל רק האוכל לבדו 50 קילוגרם מתוך 59 קילוגרם של ציוד. גם בלוני הגז היו מקור להתלבטות קשה. על ההר, התלות שלנו ביכולת להפשיר שלג היא מוחלטת. בלי אמצעי חימום להפשרת קרח, אין מה לשתות
 |
דורון אראל (משמאל). החלטנו להשתמש בגז, כדי שנוכל לבשל בתוך האוהל. בישול בדלק נוזלי מסוכן יותר, והשימוש בו בתוך האוהל אסור לחלוטין | צילום: נד ג'ילט |
וזה יכול להיות רע מאוד. החלטנו להשתמש בגז, כדי שנוכל לבשל בתוך האוהל. בישול בדלק נוזלי מסוכן יותר, והשימוש בו בתוך האוהל אסור לחלוטין, שכן שריפה באוהל על ההר עלולה להסתיים במוות. בלון גז במשקל 290 גרם מספיק לשני אנשים ליממה, כלומר – עלינו לקחת 25 בלונים. לאלו הוספנו שתי גזיות, שני סירים, שתי קערות פלסטיק, שתי כוסות ושתי כפות.
ככל שנמשכה הסופה על ההר, כך גברו חששותינו. חבילות אוכל ובלוני גז המשיכו להתווסף לערימה ולהיגרע ממנה, על פי רמת החרדה מההר או החשש איך נסחוב את כל זה. בשקילה האחרונה הראה המחוג כי רק מה שכינינו "המטבח" שקל 72 קילוגרם. סך הכל תכננו לקחת אל ההר 110 קילוגרם, ולא היינו בטוחים שנצליח לסחוב את הכל בפעם אחת.
ביום השלישי מזג האוויר השתפר. התלבשנו בבגדי הטיפוס, נעלנו את נעלי הפלסטיק הכבדות והעמסנו את הכל במהירות על מכוניתו של הטייס. האדרנלין זרם בדם. נכנסנו לקדחת עשייה, שדחקה בינתיים את החרדה. הטייס הביט בערימת הציוד, שנראתה לנו ענקית, ואמר: "טוב מאוד שלא לקחתם הרבה דברים, אתם המשלחת הקומפקטית ביותר שלקחתי השנה". מיכאל ואני הבטנו זה בזה בחשש, ורק הבושה מנעה מאיתנו לבקש שימתין כדי שנביא עוד כמה דברים. כלב ההאסקי של הטייס ריחרח את הערימה בחוסר עניין בולט, והראה לנו בכך מה הוא חושב על האוכל שלקחנו.
משלחת טיפוס דורשת הכנות קפדניות ביותר. מוכרחים לתכנן כמה זמן יימשך הטיפוס, מה לקחת, מה להשאיר וכמובן – מה לאכול. כשצריך לסחוב הכל על הגב, כל גרם נחשב וכל קילוגרם מיותר יכול להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון. מצד שני, מחסור או ציוד לא מתאים יביאו גם הם לכישלון, אם לא לגרוע מזה. ככל שיוצאים ליותר זמן, כך מחריפה הבעיה. צריך לקחת יותר אוכל, ורצוי מאוד שהמזון יספק לגוף את כל מה שהוא זקוק לו, כדי להמשיך ולתפקד במאמץ ובתנאים הקשים השוררים בהרים. הבעיה מחריפה עם העלייה לגבהים, שאחת מתופעותיה היא אובדן תיאבון. המטפס צריך להכיר את עצמו היטב כדי לעשות את הבחירות הנכונות: איזה מזון לקחת וכמה, ומידת הגיוון בו, מתוך הכרת ההשפעה של הגובה על התיאבון והיכולת לסחוב משקל כבד.
ביום ארוך וקר בהרים יכול מטפס לשרוף 10,000 קלוריות. זו אולי משאת נפשו של כל חובב דיאטות, אבל בהרים, אם לא מספקים לגוף את המגיע לו לאורך זמן, זה לא ייגמר טוב. בנוסף, שהות ממושכת בתנאים קשים מזכירה לנו את התענוג וההנאה שבדברים הבסיסיים ביותר, והאוכל – כמו גם יציאה טובה או כמה דקות של שמש מחממת – הופך לחשוב ביותר. האוכל הוא החגיגה הקבועה היחידה לה ממתינים במשך היום, וכדאי מאוד שהוא אכן יהיה ראוי לציפייה הזו.
המירוץ בין חוקרי הקוטב הדרומי מי יגיע לשם ראשון הוכרע לזכותו של רואלד אמונדסן, בין היתר מכיוון שידע טוב יותר מרוברט סקוט איזה אוכל לקחת, וכמה. אמונדסן למד מהאסקימואים מה כדאי לאכול והביא איתו בשר כלבי ים ושומן לווייתנים. סקוט, לעומתו, סחב דייסה וביסקוויטים. כאשר הגיעו סקוט ואנשיו לאחר 81 יום אל הקוטב הדרומי, הם סבלו מתת־תזונה, ממחסור חמור בוויטמין C ולא היה להם מספיק מזון ודלק לבישול כדי להצליח לחזור. חמישה חודשים לאחר שיצאו לדרך, כשהם מרוחקים 18 קילומטרים בלבד ממחסן גדול של מזון אותו קברו בשלג שנה קודם לכן, גוועו סקוט ואנשיו, בשעה שאמונדסן כבר עשה את דרכו לטסמניה כדי להודיע לעולם על נצחונו.
למחרת בבוקר יצאנו לדרך. כל אחד סחב תרמיל גב וגרר אחריו מזחלת כבדה. למרות השיפוע המתון של המסלול בתחילת הדרך, ההתקדמות היתה איטית ומאומצת מאוד. המזחלות הכבדות התחפרו בשלג העמוק ונאלצנו להשקיע מאמץ גדול כדי לנוע. יחד איתנו יצאה לדרך קבוצה של ארבעה מטפסים מקולורדו. הארבעה לקחו איתם כמות ציוד גדולה כל כך, עד שלא הצליחו לסחוב את הכל בפעם אחת. לאחר שש שעות, שבמהלכן טיפסנו לגובה של 370 מטרים, מצאנו מקום נוח להקים את האוהל ולסיים את יום הטיפוס הראשון. ארבעת המטפסים מקולורדו קברו את הציוד שסחבו בצד האוהל שלנו, נפרדו מאיתנו לשלום וחזרו לנקודת ההתחלה, כדי לעשות למחרת סיבוב סחיבה נוסף.
למזלנו, זכינו למזג אוויר נוח על ההר והצלחנו להתקדם מהר יחסית ולהגיע לפסגתו לאחר תשעה ימי טיפוס בלבד. כבר מתחילת המסלול מצאנו לאורך הדרך מצבורי מזון ובלוני גז שהותירו אחריהן משלחות שירדו מן ההר. בחמשת הימים הראשונים של הטיפוס אכלנו ובישלנו ממה שמצאנו לאורך הדרך, בלי לגעת כלל במזון שלנו.
את הדרך למטה עשינו בשלושה ימים ארוכים. בדרך פגשנו את ארבעת החבר'ה מקולורדו מקימים מחנה במקום שבו ישנו ביום הטיפוס החמישי. הם עשו את כל הדרך עד לכאן שלוש פעמים, כשהם חוזרים כל פעם כדי לסחוב מטענים נוספים. הם ללא ספק אכלו טוב יותר מאיתנו, כנראה שהם גם החליפו יותר פעמים את בגדיהם המלוכלכים והסריחו פחות, אבל בכל זאת ליוו אותנו מבטי הקנאה שלהם כשנפרדנו מהם לשלום. חודשיים אחר כך קיבלתי מאחד מהם מכתב. מזג אוויר גרוע שוב תקף את האיזור, ואחרי 22 יום על ההר הם התייאשו וחזרו הביתה בלי להגיע אל הפסגה.
