ראיתם את הנופים באי אוויה שביוון? חלקנו לא בדיוק ראה… בקיץ האחרון יצאה קבוצה של 12 רוכבים עם מוגבלות ראייה (חלקם עיוורים מוחלטים וחלקם עם שרידי ראייה) וכ-24 מלווים, חברי קבוצת הרכיבה 'כן ולא' מרכז, שליד המרכז לכלבי נחיה בבית עובד, למסע רכיבות בחו"ל, כמנהגם מדי קיץ, בהנהגת מוטי רגב ורוני דיק.
מאחר שבינתיים לא המציאו אופניים אוטונומיים, כאלו שנוסעים ללא צורך בהיגוי ושליטה על עצירה וכו', נשאלת השאלה כיצד עיוורים רוכבים על אופניים? הפתרון נמצא בעזרת אופניים עם שני מושבים הקרויים טנדם. הרוכב היושב בקדמת האופניים, ונקרא קפטן, הוא זה שאוחז בכידון, מחליף הילוכים, משתמש במעצורים, ומאחוריו יושב סטוקר, שהוא רוכב שמשתתף בדיווש. כלומר, בחזית יושב המלווה, שרואה את הדרך, ומאחוריו יושב הרוכב שלא רואה דבר או כזה שרואה מעט מאוד. שני הרוכבים מפעילים יחד את הדוושות, המסתובבות במקביל, ומניעות את הגלגל האחורי. זה נשמע פשוט, אך בפועל זה לעתים מסובך יותר. הפעילות מחייבת תיאום בין השניים: איך ומתי להתחיל הרכיבה, באיזה הילוך בקטע דרך זה או אחר, האם להשקיע יותר או פחות כוח, תיאום לקראת עצירה, תיאום בסיבובים ובין מכשולים.
אופני טנדם – שני הרוכבים מדוושים אבל רק הראשון, "הקפטן", רואה את הדרך | צילום: סטיבן קוניס
מדובר בקבוצת רוכבי שטח, העושים דרכם בעיקר בדרכי עפר ולעתים בשבילים צרים המכונים סינגלים. האופניים האלו ארוכים וכבדים בהרבה מאופניים רגילים, וקשים יותר לניהוג. לרכוב על אופניים זוגיים כאלו זה כמו לנהוג רכב ארוך עם נגרר. צריך לפעול ברדיוס סיבוב גדול, לוודא שהחלק האחורי עובר בלא להיתקע בין סלעים גבוהים, עצים צמודים או צמחייה צפופה. הרוכב הקדמי מזהיר בזמן הרכיבה מפני קפיצות על בורות ותלוליות, מתריע מפני מכשולים גבוהים, שצריך בגינם להרכין הראש ולהתכופף, כדי לא לקבל מהם מכה. יש צורך לעבוד כמכונה אחת מתואמת.
קשה להסביר מה מרגישים הרוכבים מאחור. נסו ללכת עם כיסוי עיניים כדי לחוות הרגשה דומה. אלא שברכיבה המהירות גבוהה פי כמה, צריך לשמור על שווי משקל ופני הדרך מפתיעים בקפיצות, החלקות, שלוליות ובוץ וכו'.
היכרות ראשונה עם האי אוויה
השנה רכבנו באי היווני אוויה (Evia). למדתי שזהו האי השני בגודלו באיי יוון (אחרי כרתים), ומצוי צפונית-מזרחית לאתונה.
לאחר נסיעה של כ- 150 קילומטר צפונה מאתונה מגיעים לירקיצה, ומשם במעבורת לווטרה אדיפסו, עיירת נמל בחלק הצפון מזרחי של האי אוויה. דרומית וקצת מזרחית משם, לאורך החוף, מגיעים לכפר רוויס (Rovies). שם השתכנו בשני מלונות משפחתיים. האחד אלכסנדרידיס והשני רודי. זה המקום לספר שהאי אוויה נמשך מדרום מזרח לצפון מערב, משהו אלכסוני, שבקצהו הצפוני ישנה התעקמות קלה מזרחה. הכפר רוויס נפרש על חוף הים, המפריד בין האי לבין היבשת. בשל הקרבה הזאת, הים שקט. על החוף, כמקובל, מצויות טברנות, ועל המיטות ותחת השמשיות על קו המים נחים האורחים כשבקבוק בירה או שלגון בידם.
מנופי האי אוויה, השני בגודלו באיי יוון
כל בוקר הוסענו למקום אחר בחלקו הצפוני של האי, ומשם רכבנו כשלושים קילומטר ביום.
יום 1: אל הכפר לימני
ביום הראשון הוסענו לקרבת הכפר דמיה (Damia), ומגובה של כ- 450 מטר מעל פני הים התחלנו לגלוש בדרך עפר לכיוון מערב. הדרך עוברת בתוך יער עצי אורן. בחלק מהעצים נעשו חריצים בדומה לאות V, כשלחלק התחתון של החריץ מחוברת שקית ניילון המתמלאת לאיטה בשרף האורן. השרף נקרא רצינה. זה הזכיר לי את דבריו של מר דברה בשירו של נתן אלתרמן, המדבר בין השאר על הברחת רצינה. בשיר הכוונה למשקה אלכוהולי הקרוי רצינה, ויש בו קצת טעם של שרף האורן. את המשקה והטעם בדקנו באחד הערבים ליד שולחן הטברנה.
שקית לאיסוף רצינה תלויה על גזע של עץ אורן | צילום 'כן ולא'
בקטע מסוים מתחלפות הירידות החזקות בעליות מעייפות של מעל 300 מטר. מגיעים לכביש ראשי שעליו דוהרים במהירות מסחררת בירידות התלולות אל הכפר לימני (Limni). בשל היציבות והמשקל של אופני הטנדם הם מסוגלים לפתח מהירויות מאוד גבוהות בירידות. שוב, כמקובל, בכפר לימני בתים לבנים על חוף הים ועל מורדות ההרים היורדים אל הים. ועוד כרגיל – טברנות על קו המים.
תצפית על הכפר לימני מסירת דייגים | צילום: אודי ווליניץ
למרות שהייתנו כאן בקיץ, לא מצאנו אפילו תייר זר אחד. מעט יושבי הטברנות, הנחים על שפת הים והמטיילים היו יוונים. מי שמחפש נופש יווני טיפוסי, זה המקום בשבילו.
יום 2: הרים באי והרים ביבשת
ביום השני הוסענו לאגיוס גיאורגיוס (Agios Georgios). ליד כנסית סנט ג'ורג' פרקנו את האופניים מהרכב המוביל וטיפסנו כ- 150 מטר ומשם ירידות ומישורים לכיוון צפון מערב אל הים.
הכבישים הראשיים באי אמנם צרים לעיתים, אך באיכות טובה. במעבר בתוך כפרים אפשר שרכב רחב כגון אוטובוס, ובייחוד אוטובוס עם נגרר כמו שהיה לנו, יתקשה לעתים לעבור בין גדרות, מרפסות בתים או מכוניות חונות. דרכי ההרים, המיוערים בדרך כלל, טובות לג'יפים למיניהם, לאופניים ולהולכי רגל. נוף הנשקף ממרומי הרים, בין העצים הירוקים, אל המפרצים ותוואי החוף שלמטה וכן ההרים המצויים ממול ביבשת שמעבר למיצר הים יפים להפליא.
רוכבים בשביל לאורך הים | צילום: סטיבן קוניס
יום 3: מעיינות חמים (מאוד)
ביום השלישי התחלנו לרכוב מהגבעות שמעל העיירה אדיפסוס (Edipsos) לכפר הציורי Agios, וממנו שוב ירידה לאדיפסוס. לאחר רכיבה על הטיילת הצמודה לים מגיעים למקום הנקרא Loutra Edipsos, כאן מצויות נביעות קלות של מים חמים. נביעה ראשונה מטפטפת מסלע המצוי מעל משטח הים, קרוב לחוף. נביעה שנייה מצויה בתוך מי הים, לא הרחק משם. את הנביעה הזאת מוצאים בעזרת כפות הרגליים. אם פתאום מקבלים כוויה בכף הרגל, סימן הוא שהנביעה נמצאה.
דוהרים למטה: בסוף כל עלייה מחכה ירידה, לפעמים תלולה להפליא | צילום: סטיבן קוניס
יום 4: חולות, צוקים ובירה על החוף
ביום הרכיבה הרביעי התחלנו בעיירה Kecheries ורכבנו, בפעם הראשונה, לצד הצפון מזרחי של האי. בדרך עלינו לגבעה קטנה עם כנסייה קטנטונת בשם Prophet Elias וירדנו לכיוון הים. עשינו טיול רגלי על הצוקים הנישאים המזדקרים ישירות מתוך הים.
אחר כך חצינו רגלית את נהר Nileves Patamos בשפך שלו אל הים, כדי לעצור בבית קפה מבודד על החוף ללגום בירה. המשכנו לאורך החוף תוך מאבק בחולות קשים עד העיירה Paralia Agias Annas.
הליכה בחולות ליד הים | צילום סטיבן קוניס
יום 5: מעלה מעלה
בבוקר היום החמישי טיפס האוטובוס שלנו למרומי ההרים. פתחנו בסיור בפארק יפה של מפל Drymona. זה לא הניאגרה, אך המקום מיוער עם מים נופלים וזרימות משובבות. חזרנו קצת ברכב אל מנזר ענק בשם Monastery of St David the Elder. כאן המתינו לנו כמה עליות תלולות. מאחר שהן היו ממש על הדרך, ולא הסכימו לזוז, לא היתה ברירה אלא להתאמץ ולטפס, תוך שאנו מזיעים ומתנשפים. התמורה באה בדמות ירידה מתמשכת וארוכה אל הכפר שלנו בדרכי עפר בינות ליערות אורנים ומטעי זיתים.
רכיבה בתוך המים בשפך נהר | צילום: סטיבן קוניס
בדרך כלל אנו נוהגים לעשות הפסקה ברכיבות, ויום אחד יוצאים להירגע בהפסקת חופשה. הפעם הטיול המרגיע היה ירידה די תלולה לערוץ קניוני של נילאס (Nilea Gorge), ובו הליכה במעלה הזרם, בין סלעים ובריכות, שלעיתים עומקן היה גבוה מאיתנו ונאלצנו לשחות עם בגדינו ונעלינו.
הערוץ הקניוני של נילאס
בהתחלה הקניון צר, ומעלינו התנשאו קירותיו הזקופים. לעיתים נתקעו בין הקירות הללו סלעי ענק בני יותר ממאה טון. למזלנו, הם לא השתחררו להמשך נפילה כשהיינו שם. הפסקת הרכיבות המרגיעה הפכה בעצם למסע רטוב עם עליות מחליקות, כניסות למים עמוקים, גישוש אחר מקום יציב להנחת כפות הרגליים. נשמע קשה? אולי, אך תענוג מים עם שימוש בשרירים שלא כל כך פעילים במהלך הרכיבה. מהאפיק טיפוס תלול וארוך אל הרכב שלנו.
דודי וראובן (הכותב, משמאל) עם אופני הטנדם
פסטורליה, חופים וטברנות
האי ירוק מעצים. על ההרים יערות אורן ונמוך יותר מטעי זיתים. שלווה, פסטורליה. אמנם הכל טבול בהרבה זיעה ומאמץ של הרוכבים, אך בתום הרכיבות התגלה עולם אחר. חוף ים נעים עם התנסות בקייקים וסאפ. בטברנות שבדרך לוגמים בירות וטועמים גלידות. בערבים זה כבר סיפור אחר – כל ערב בטברנה אחרת. כל אחת והדברים המיוחדים שלה. החל ממאכלי ים למיניהם, ירקות בתנור, מוסקות, ממולאים למיניהם, אך לא בבצק עלים אלא בדפי פילו עשויים עם שמן זית. הפתיחה בדרך כלל היא של סלט יווני טרי טרי עם טעם של פעם. קעריות צזיקי – אם היה מזל התכולה הכילה ריכוז גבוה של שום כתוש טרי, במקרים הפחות מלהיבים היו בעיקר מלפפונים.
פותחים שולחן בטברנה יוונית. בקנקן – רצינה, בהחלט טעם נרכש | צילום: שאטרסטוק
בשל הצמא נאלצנו להרטיב הגרונות בבירה וכמובן ביין לבן ואדום, באוזו ובצ'יפורו. הצ'יפורו נעשה בדרך כלל בבתים המקומיים. הוא עשוי מענבים ומהווה מחמם מצוין לבטן. דומה בטעמו וכנראה גם בתהליך יצורו לצ'צ'ה הגיאורגי. לטעמי זהו משקה אלכוהולי אולטימטיבי למצבים של צורך במצב רוח טוב ועליצות. זוכרים שחשבתי שיש מקום לטעום משקה רצינה? מאד מעניין, אך החברים לא התלהבו כל כך. יוצא מזה שעבדכם הנאמן חיסל בכוחות עצמו בקבוק מסקרן כזה. כמנה אחרונה הוגשו בין השאר קעריות של יוגורט עם פירות יער או ריבות וכו'. וכשמדברים שם על יוגורט, מתכוונים למרקם הדומה לגבינה למריחה. משהו קצפתי המחליק על הלשון. איני כימאי או טועם מאכלים, אך לעיתים זה הרגיש כאילו מדובר במשהו כמו מאה ועשרים אחוזי שומן… איני בטוח בכך, אך הטעם והמרקם גרמו לי לסיים עוד ועוד צלוחיות כאלו בארוחה אחת.
מניפים ידיים ברכיבה. בערב השמחה תבוא לידי ביטוי בריקוד סירטאקי… | צילום: סטיבן קוניס
בערב האחרון, הגיע זמר ומלווה מהיבשת והרקיד אותנו בטברנה שעל שפת הים. ניסינו את הסירטקי, אך גם צעדים אחרים מכל הבא לרגל התקבלו בברכה. באותו ערב הצלחנו לישון בקושי שעתיים לפני ההשכמה לקראת הנסיעה לאתונה וארצה.
כארבעה חודשים לאחר הטיול, כתב אלי חבר מקבוצת הטיולים הרגליים, יואב מנקס, לאחר שנודע לו שרכבנו באי אוויה: "אבגיליה, המארחת שלכם באי אוויה ביוון, הפכה להיות 'מארחת הבית' שלנו וחברה לעט, בשלוש שנים האחרונות התארחנו אצלה כחמש פעמים… הפעם האחרונה ששהינו אצלה היה ביום שעזבה אותה קבוצת רוכבי אופניים עיוורים מישראל, קבוצה שריגשה את תושבי האי והותירה רשמיה שם".
מי ומי ברוכבים? צילום קבוצתי של "כן ולא" בסיום שבוע הרכיבה באוויה
אז מה אהבנו?למרות העליות התלולות לעיתים, שלאחריהן באו ירידות משוגעות בהן נמדדה גם מהירות של מעל 60 קמ"ש באופני טנדם, אהבנו את הנופים הירוקים, הצמחייה, חופי הים הפסטורליים, הכפרים השקטים, המוזיקה והאוכל המגוון. אהבנו את המקומיים שאירחו אותנו. הם כל כך פתוחים ולא רשמיים, אוהבים לשמוח כמונו, מבינים הומור וכו', ובקיצור – אנשים כלבבנו. האי אוויה אינו יעד של תיירים זרים. לא פגשנו מישהו שאינו מקומי או אולי יווני ממקום אחר במדינה. לאחר מספר טיולים ביוון נראה לי שזאת דוגמה ליוון אותנטית ואמיתית. דבר אחד לא הצלחנו להבין – איך שבעה ימים מופלאים כאלו עברו כל כך מהר. יש כאן אולי נגיעה לתורת היחסות של איינשטיין, שגרמה לזמן לעבור כל כך מהר. בקיצור – נשארנו עם טעם של עוד. |
מפת האי אוויה:
עוד טיולי אופניים בארץ ובעולם כאן
_____
ראובן ברון – "לא רואה ממטר”, יועץ נגישות לאנשים עם מוגבלות ראייה, מעסה רפואי במרכז דווידוף בבית החולים בילינסון. רץ עם מלווים באימונים ומרוצים במסגרת קבוצת “קשר עין”, רוכב בקבוצת “כן ולא מרכז”, משתתף בטריאתלונים במסגרת קבוצת “tri we can” ומטייל בטרקים בארץ ובחו”ל. אב לארבעה וסבא לשמונה, גר בקרית אונו.