אוגנדה: יער הגורילות ההרריות

כמה ארוכה היתה הדרך לגורילות ההרים, כמסע שורשים מייגע אל ההתחלה הקדמונית שלנו,  אבות אבותינו – מאות קילומטרים שרובם משובשים, כביש צר ומהיר שיצא מקמפלה (Kampala), בירת אוגנדה, והפך לדרך עפר סבירה, שאחריה צצה דרך חתחתים שרק ג'יפים ורכבי שטח יכולים לנוע בה. בצדי הדרך ראינו את שיירות האנשים, הלוגיסטיקה האנושית של אפריקה: ילד נושא ג'ריקן צהוב, אופניים עם שלושה אשכולות בננות שמשקלם כמאה קילוגרם, אשה עם כד חלב ענקי על ראשה, מטען פחמים.

אחרי קמפלה צצו שלטי הדרכים העליזים של הבירה, הקולה והקונדומים מצילי החיים. בהמשך הם הידלדלו, וצצו מחדש רק סביב ערי מחוז קטנות ומאובקות, שבמרכזן כיכר עגולה בלבן ובה פסל בטון של פיל או של בקר או של מגלה ארצות אנגלי מהמאה ה־19. בערים אלה חזרה לרגע הקליטה בטלפונים הסלולריים, ואז שוב אבדה. הרחק מהבירה התעוררו לחיים הג'ונגל, הסבך, הביצה, סוואנה עצומה וכרי עשב, עצים, נהרות וכפרים זעירים ללא קווי טלפון, ללא חשמל ומים.

אי שם בקצה הדרך הזו, שבה נענו בשלושה רכבי שטח ובאופנוע כבד, חיכו הגורילות. המסע אליהן יכול להיות, אם תחפוץ להודות, מסע שורשים – לא לפולין, לא למרוקו, אלא למקום שקדם לכל אלה, לזמן שלפני כל הזמנים. במידה רבה חשתי באפריקה כבמסע פנימי, שריגש אותי לפעמים עד דמעות, הכמיר את הלב, נגע באיזו מהות פנימית הטמונה בכל אחד. לא אחת נדמה היה כי הדרך עצמה היא עיקר העניין.

גם כשאתה כבר בסבך הג'ונגל, אומר מורה הדרך: "שילמתם עבור ההליכה בעקבות הגורילות – הטרקינג, לא עבור בעלי החיים". להזכירך כי ייתכן שהגורילות ייעלמו בסבך ויחצו את הגבול הסמוך, הלא מסומן, לקונגו. "מין גוסס, פרדוקס מצער של אי התאמות ארכיטקטוניות", קרא להן החוקר רוברט ארדרי, מחבר "בראשית היתה אפריקה". ארדרי כתב עוד כי "הגורילה צועדת בדרך המרהיבה אל הכיליון. מעטות מהן שרדו, והן חיות בהרים האלה של הגבול, נטולות קן או טריטוריה שהן מגינות עליה, לא מותאמות לחיים, ממעטות לקיים יחסי מין. כישלון אבולוציוני".

משפחת גורילות בשמורת בווינדי. חיות ללא גבולות

הממלכה השחורה של אי הוודאות
המדריך אמר כי ייתכן שנלך שעות ארוכות ביער הסבוך הזה ולא נמצא דבר. הלהקה אולי נדדה בעקבות מנהיגה, הזכר כסוף הגב. לך תדע. האוויר רחש שמועות, כמו בפלוגה לפני יציאה לקרב מכריע: קבוצה קודמת שהלכה יום שלם ולא מצאה כלום, קבוצה אחרת שראתה גורילות על צוק מרוחק ולא יכלה להתקרב. או הסיפור על קבוצת מורדים שירדה מן ההר וטבחה בצעירים שחנו פה בלילה.

אי ודאות, חשש, פחד ומשיכה עזה תמיד שוכנים יחד, במיוחד כשמדובר באפריקה, הממלכה השחורה של אי הוודאות, המקום שבו שמועות הן חומר מוצק כעובדות, כיהלומים. סופה של הדרך אל ממלכת הגורילות ההרריות של בווינדי (Bwindi) היה משובש, סוחט נשמה. אחרי ההפסקה של שנת לילה וחצי יום באכסניה הנוחה של שמורת מויה (Moya) צצה דרך אישאשה, 120 קילומטרים שחצו סוואנה שהפכה ליער ששב והפך לשיחים ולעשב.

עברנו בין קירות ירק וענני פרפרים, פילסנו את דרכנו בבוץ עמוק על פני משאיות מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר), שנתקעו ליד גשרון חרב למחצה, ועל פני בתים שננטשו פעם מאימת המורדים, בני שבט ההוּטוּ מרואנדה, המאיימים על יציבות האיזור. כשהגענו להר הגורילות, כבר שקעה השמש וגשם ניתך לארץ. בקצה שביל העפר, בינות העצים, נחבא מחנה האוהלים הצבאי הקטן מונטנה (Montana), הבנוי תחת סככות בננות. במקום זה, קרוב למשולש הגבולות אוגנדה־רואנדה־קונגו, נודדות גורילות נטולות כל רגש לאומי בין שלוש מדינות השרויות במתיחות קרבית.

אור דל נשפך על אוהל הכניסה ממנורת המערכת הסלולרית. כמה חיילים פטרלו, אף שהמצב נרגע מאוד ביחס למה שהתרחש כאן רק לפני שנים אחדות. הלילה היה לח ומלא קולות, וכשהאיר הבוקר הובא תה חם למרפסות האוהלים. הצטיידנו במים ובארוחה קלה, ומורה הדרך חיכה לנו בשער של שמורת הגורילות. הוא בחן בחשדנות את ששת המבקרים המורשים להיכנס, חיפש חולים, דרש שלא יהיו בינינו צעירים מתחת לגיל 15 או נושאי נגיפים העלולים להדביק את הגורילות, שפגיעות לחולי אנושי. "אל תאכלו בנוכחותן, אל תשתו לצדן, את צורכיכם עשו בגומה עמוקה וכסו אותם". החוקים להגנת הגורילות קפדניים כאן מהחוקים להגנת האדם.

שקט היה, זולת רחש ענפים מתפצחים
סבך היער ההררי שאליו חדרנו בבוקר חיכה, מלא במנהרות חושך ובקרחות שמשיות. מים עמדו על הקרקע, ורחש נחלים בקע מן הירק הסמיך. סבלים מונו לשאת את המים ואת האוכל, ומורה הדרך שלח שני גששים שהקדימו ויצאו לג'ונגל, לתור לאן נדדה בלילה להקת הגורילות והיכן נוכל למצוא אותה. למורה הדרך השתקן היה מכשיר ניווט לווייני, שלא קלט ביער די לוויינים כדי לתת כיוון מדויק. שני מקומיים בעלי מצ'טות פילסו דרך בסבך, ונערה קנדית שחרשה לבדה את כל מרכז אפריקה הצטרפה אלינו ועימה סבל בחולצת רולינג סטונז ושני חיילים עם קלצ'ניקובים.

על העץ ישבה גורילה, גבוה מעל העולם, ואכלה ענף בשלווה

שעתיים הלכנו, עולים ויורדים במורדות תלולים, וכשהגענו קרוב למקום שבו ציפינו לגורילות, אמר מורה הדרך כי אלו עקרו מפה. פנינו ושבנו על עקבותינו בסבך היער, מפלסים בייאוש גובר דרך במצ'טה, כושלים, נופלים, מחליקים ברטיבות התמידית, מועדים, נשרטים, נצבטים. עברנו נחל רדוד, שעל גדתו שיח פרחים לבנים, גדולים כגביעי יין.

מורה הדרך דיבר עם הגששים והם שלחונו להר השני, מעבר לעמק. רטינות עלו מהקבוצה, כבמחלקת טירונים במסע אלונקות שמתארך מעבר למידה הסבירה בשל מ"כ עקשן. המדרון היה תלול מאוד ונדמה היה כי יימשך לנצח. לפתע השתיק מורה הדרך את הקבוצה. נאחזנו בשורשים, באנשים, במקל הליכה דק. והנה, על עץ שהתנשא מתוך הסבך, ישבה גורילה נקבה, גבוה מעל לעולם, ואכלה ענף בשלווה.

בעודה אוכלת הביטה בקבוצת היצורים הבהירים ששילמו מאות דולרים כל אחד כדי להתבונן בה אוכלת. צעדנו חרש בין עצים ושיחים רטובים, והנה על העץ, תחת הנקֵבה, משפחה שלמה, ובראשה פטרונה הזכר כסוף הגב, חיה ענקית שמשקלה מגיע עד רבע טונה. האב ישב בגבו אלינו וכך נשאר כל העת, ורק הנקבות, קלות ונטולות אותה הדרת כבוד זעפנית, הביטו בנו בסקרנות. שקט היה, זולת רחש ענפים מתפצחים ומדי פעם קול נפיחה רמה.

יותר מכל רעש אחר היה האוויר מלא בנפיחות ורשרושים, גריסה ופליטה – החיים כפעולת מעיים מתמדת. גזע העץ העבות נע כשהזכר משך ענף גדול וריסק אותו. קטנת הנקבות ירדה מן העץ, נשכבה כשגבה על שיח ומשם הביטה בנו, אוכלת ומציצה, שרועה כשחקנית אחרי יום צילומים מתיש, אפופה ענני זבובונים ופרפרים לבנים.

"שוטטות בלתי פוסקת", כתב רוברט ארדרי, "…מאפשרת לגורילה למצוא כמות של נצרים המספיקה לצורכי גופה המגודל יתר על המידה… היא אנוסה לקרטע ברגליה הקטנות והבלתי מפותחות על פני מרחבים הרריים לוטים בערפל". קופי האדם שראינו לא נראו טרגיים כתיאורו של ארדרי. "במהלך שנה שלמה של תצפיות לא ראה [החוקר; י.ס.] ג'ורג' שאלר אפילו קוף אדם אחד מתנדנד בין הענפים".

התמזל מזלנו וראינו בשעה האחת שהותרה לנו לצפייה את מה שלא ראה החוקר במשך שנה. אולי מאז שנות השישים השתנו מנהגי הגורילות, או שהן טרם עיינו בספר הנפלא שמתאר כל אחת ואחת מהן "כאציל פושט רגל בעליית גג מלאה זכרונות". כולן היו על העץ, מביטות בנו בעת שהבטנו בהן. כעבור עשרים דקות גלש הזכר כסוף הגב במהירות מן העץ וכל ההרמון בעקבותיו.

טרק בשמורת בווינדי בעקבות גורילות ההרים

צורחת, נובחת, גועה, נופחת
השיחים נעו סביבנו, ולא ידענו אם הם באים אלינו או נעים מאיתנו והלאה. האיש עם המצ'טה התחיל לפלס דרך, ואנו אחריו. לאט הידרדרנו, כושלים במקום שבו הגורילה נעה – שוב בניגוד לספר – בקלילות של מחליקה על הקרח. על ענף תלוי היה תינוק גורילה, נע מענף לענף במיומנות ואמו שרועה תחתיו. שניהם אכלו בלי הרף, כאילו צריכים היו למלא מכסה יומית עצומה של כרסום יער העד שלעולם אינו כלה ושעליו צומחים באותה מהירות שבה הם מכורסמים. למטה, במקום שאליו גלשנו, היה קשה לעקוב אחרי החיות. אבנים וסלעים קטנים היו תחתינו, שכל תנועה דרדרה אותם ואת הדורך עליהם.

התינוק נאחז בגב אמו ופעה בעת שהיא ירדה במהירות מן הענף, צורחת, נובחת, גועה, נופחת. זכר ענה לה מהסבך, והעמק נמלא רעשים כשיחה קולנית בין מי שאבדו לרגע ביער. הגורילות שבו ונעלמו, וקשה היה לנוע אחריהן בעת שדילגו להן מטה באותה יכולת תנועה שאבדה לנו זה כבר. כשירדנו, חלפה ליד אחרוני הקבוצה שלנו חבורה שלמה של גורילות ובראשן כסוף הגב השני. לא היה ברור מי עוקב אחרי מי ומי משתעשע במי.

כשחלפה השעה המוקצבת לקבוצה, נעלמו כל אבותינו מן העין. העדר נע לטריטוריה הבאה שלו, להתכונן ללינת הלילה המתקרבת, ואנו החלנו מחפשים את הדרך למקום לינת הלילה שלנו. נדמה היה שמורה הדרך איבד את דרכו. שעתיים תעינו בסבך, חשים בכוחו של הג'ונגל, כושלים ומועדים, חשופים לרטיבות, ללא הפרווה העבה שעטפה אותנו פעם, נרגזים, רעבים, מכווצי שרירים. עד שנשמע שאונו של הנחל. שיח הפרחים הלבנים צץ כאות מבשר תקווה, והחיילים האוגנדים, שהגיעו בדרך אחרת שעה ארוכה לפנינו, צחקו למראנו המרוט בשובנו לציביליזציה מהפגישה עם ההורים.

לקריאה נוספת:

אוגנדה – היכרות ראשונה אוגנדה הרבה פחות מוכרת למטיילים משכנותיה קניה וטנזניה. אבל מי שיגיע לכאן יגלה מגוון נופי מרשים – הרי געש כבויים ופסגות מושלגות, יערות גשם טרופיים וסוואנות פתוחות, נהרות, אגמים ומפלים וגם המון בעלי חיים, בהם גורילות ושימפנזים