אדריכלות – הקניון כמקדש

מדי יום הם נוהרים בהמוניהם אל מבנה עצום, נבלעים בו ומותירים את תלאות השגרה הרחק מאחוריהם. עכשיו הם במקום אחר, מוגן ומגונן, בעל קצב משלו. אור גדול נוהר משמים, מציף את החלל הגדול שמתחת לכיפה החוסה מעל. במקום הזה עשויות להתגשם משאלות: שפע, אינסופיות, התחדשות מתמדת ורווחה. קניון מלחה, ירושלים, 1999.
הם – זה אנחנו, והטקס היומיומי הזה, שכולנו שותפים לו, אינו ביקור בכנסייה, מסגד או בית כנסת, אלא בהיכל הפולחן החדש, אחד מני רבים, שיצרה לעצמה התרבות האנושית – הקניון. זהו אחד המקדשים שבהם מתקיים פולחן מודרני, שבו הדביקה ארצות־הברית את העולם כולו: פולחן הצריכה.
כמו כל אתרי הפולחן המודרניים, קניון מלחה בירושלים הוא בראש ובראשונה יצירה תרבותית, אשר מקורה בשינויים הדרמטיים שחולל האדם המודרני, בעיקר במערב, באורח חייו ובהשקפת עולמו: מהפכה תעשייתית, רווחה כלכלית, מות האלוהים והתגבשות האמונה כי האדם אדון לגורלו ואינו תלוי בחסדי שמים.
מבט בקניון מלחה ובמתרחש בקניונים, בבנקים ובמבני תרבות מודרניים אחרים חושף כי האדם ויתר אולי על אלוהיו, אך לא נפרד בקלות מהצורך בחוויה דתית, במקדשים ובאתרי פולחן, שם יוכל לחוות, ולו באופן סמלי, משהו מהעוצמה, הקסם, תחושת המשמעות והמימד המוחלט שהעניקה לו בעבר המסגרת הדתית. הדבר בולט במיוחד בארכיטקטורה של מבנים אלה, המושפעת במובהק ממסורות בנייה דתיות־פולחניות.

למעלה, אל האור
קניון מלחה, שתוכנן בידי אברהם יסקי, בנוי כמבנה מאורך שבמרכזו כיפה גדולה, ושתי כיפות קטנות יותר ממוקמות בירכתיו. מן הכיפה המרכזית נפרשות שדרות של חנויות בתבנית צלב, לארבע רוחות השמים. הצלבים, הקשתות, הכיפות, האור החודר מחלון גבוה – כל אלה מוכרים לנו ממבנים המשמשים לטקסים דתיים, במיוחד מכנסיות.

קניון מלחה, ירושלים. אור גדול נוהר משמים ומציף את החלל הגדול – מבנה מאורך שבמרכזו כיפה גדולה ובירכתיו שתי כיפות קטנות. ממרכז המבנה נפרשות שדרות של חנויות בתבנית צלב. בדומה לכנסיות, גם כאן רומזות הכיפות לקישור המסורתי שבין התקרה לשמים, לאינסוף. במקרה זה, אינסוף אפשרויות הצריכה

המבנה הפנימי של הכנסייה תוכנן כך שיעניק חוויה דתית ויעצים את האפקט של הפולחן המתקיים בה. רוב הכנסיות תוכננו כאולם ישר ומאורך (nave), הנחתך לפעמים על ידי זרוע רוחבית (transept). התוצאה היתה תבנית צלב, שנתפסה על ידי דורות של מאמינים כהמחשת הרעיון הנוצרי. במזרח הביזנטי נשלט המבנה על ידי כיפה מרכזית עם חלונות, שמהם נכנס אור. במערב נפוצה מתכונת הבזיליקה, שכללה חלונות רבים בחלקו העליון של הקיר לכל אורכו, לעיתים תוך הדגשה מיוחדת של המוקד הפולחני שבקצה הבניין. המיקום הגבוה של החלונות יצר מעין צוהר כלפי השמים ופתח סימבולי כלפי האינסוף. כך הוזמן המאמין ליטול חלק באינסוף בחסות הדת ומוסדותיה.
גם קניון מלחה מתנאה בכיפות ובאור החודר מלמעלה. הכיפות, מאורכות ושקופות למחצה (Skylight), רומזות לקישור המסורתי שבין התקרה לשמים, ובין היכל הקניות למקום שמגלם בתוכו את האינסוף – אינסוף אפשרויות הצריכה. מדרגות נעות מסיעות את ההמונים מעלה־מעלה, אל מתחת לכיפה המרכזית, אל האור.
הקתדרלה הגותית עשויה כולה קשתות מחודדות ומכוסה בקימורים צולבים המודגשים בקשתות מצטלבות. שיטת הקימור הצולב אפשרה פתיחת חלונות גדולים, שבהם הוצבו ויטראז'ים ענקיים, במיוחד לאורך הקירות ומעל לשערי הכניסה. מעבר לאלמנט הדקורטיבי, נפתח כאן פתח למשחק דרמטי באורות ובצללים. מבני הענק שהוקמו בטכניקה זו ניחנו בחללים עצומים ובתקרות גבוהות, אשר גימדו את האדם ששהה בתוכם והציבו את הכנסייה כמוסד ואת מה שמעניק לה סמכות – האלוהות – גבוה מעליו.
כמו בקתדרלה גותית, גם בקניון מלחה נעשה שימוש בוויטראז'ים מעל לשערי הכניסה, ובקצה כל שדרת חנויות ישנו צוהר קטן שנפער כלפי מרחבי השמים הגדולים, ממש כמו בכנסייה. שדרות של חנויות בתבנית צלב מופיעות גם בקניון עזריאלי, וויטראז'ים מעטרים את החלונות המקושתים גם בקניון בת־ים. בדומה לקתדרלה גותית, גם שם מתאפשרים משחקי אור וצל באמצעות שדרת קשתות מחודדות, שדרך חרכיהן מחלחל אור על הכיכר המרכזית בקניון (תכנון: האדריכלים יצחק ועמי מור).
באלמנט דומה עשו שימוש גם האדריכלים עדה ורם כרמי, שתכננו את בניין בנק הספנות בתל־אביב: קשתות מחודדות מסוככות על מעבר צר, ודרך זגוגיות המעניקות לאור במקום גוון כחלחל – רמז לשמימיות, לאינסופיות – נשקף מקדש נוסף של העידן המודרני, בניין הבורסה לניירות ערך.
גם בבניין ויזה כ.א.ל שבגבעתיים (תכנון: פלג אדריכלים) אפשר לראות אלמנטים דומים. יש בו חלל עצום וכחלחל, המגמד את העומד בו. צריח שקוף ומוגבה יוצר פתח אל השמים ואל האינסוף, וגרם מדרגות שמוביל מעלה, אל האור – בין אם במובן פיזי ובין אם כאידיאה – משובץ במנורות שקועות, כמו רקיע שנזרעו בו כוכבים.

חסד בקניון
קניונים הם תופעה חדשה יחסית. לאורך ההיסטוריה האנושית היו אמנם מרכזי קניות דוגמת ה"אגורה", שורת החנויות בעיר היוונית העתיקה; אבל הקניון, כמבנה ייחודי המנתק את האדם מסביבתו ושואב אותו אל תוך עולמו הפנימי, הוא תופעה שקיימת רק כחצי מאה. ראשיתה בארצות־הברית, שם הצמיחה נהירת התושבים ממרכזי הערים אל הפרברים את הנחיצות במרכז מסחרי שיענה על צורכיהם, יקל עליהם ככל האפשר את הגישה לסחורות רבות ויגונן עליהם מפני פגעי מזג האוויר.
אבל הצלחתם של הקניונים אינה יכולה להיות מיוחסת אך ורק לצורך שנבע משינוי בצורת המגורים: בראש ובראשונה זוהי תופעה תרבותית שמקיימת קשרים עם גורמים שולטים בתרבות – כלכלה ודת.
הקניונים עלו בזמן שבו הציפה את המערב רווחה כלכלית שלא היתה כמותה. רווחה זו היתה פריה של המהפכה התעשייתית, אשר העניקה לאדם תחושה כי הוא אחראי לחייו, תלוי פחות מאי־פעם בחסדי שמים. בכוח המכונה – פרי מחשבתו, מעשה ידיו, הרחבה של עצמו – הצליח האדם להתעלות מעל למגבלותיו האנושיות ומעל לטבע. אין פלא, על כן, שהמהפכה התעשייתית נכרכה במגמה של חילוּן. מערכות דתיות נחלשו, והאלוהים – כפי שגרס ניטשה במידה לא רבה של צער – מת.
דומה כי מה שמייצג את שיאה של מגמה זו הוא עיצובם של מרכזי מסחר ובנקאות כמקדשים של העידן המודרני. מקורה של התופעה בארצות־הברית, וליתר דיוק – במיזוג הקיים באתוס האמריקאי בין הנצרות הפרוטסטנטית לבין השאיפה לרווחה חומרית.
תרבות הצריכה הקפיטליסטית, גרס הסוציולוג מקס ובר (Weber), עולה בקנה אחד עם האתיקה הפרוטסטנטית. התנועה הפרוטסטנטית התנגדה לתפיסה הקלוויניסטית, שלפיה החסד האלוהי מוענק לבני אדם באופן שרירותי, בלי קשר לפועלם ואפילו למידת דתיותם של יחידים. הפרוטסטנטים טענו כי האדם יכול לפעול ולקבל גמול על פועלו עוד בחייו עלי אדמות.
על פי תפיסה זו, הצלחה של אדם בחיים היא עדות לכך שזכה בטוב או בחסד האלוהי. ובחברה חומרנית, המעלה על נס את ההצלחה החומרית, נוצר הלך רוח שלפיו עצם עושרו של אדם מעיד על כך שהוא בחיר האלוהים.

ההיכל, המשכן, המזבח
מערכות דתיות הן רבות עוצמה וקסם, והאנושות התקשתה לוותר עליהן. משהו במימד המוחלט שבו ניחנה הדת, בפשר

סיפור הבריאה החילוני ב-Museum of Natural History, לונדון. תהליכים גיאולוגיים וההיסטוריה של כדור הארץ מוצגים בתוך כדור, שנראה בו-בזמן ככדור הארץ וכמוח אדם. מזבח מודרני למדע ולחוקריו, בעלי התבונה

שהיא מסוגלת להעניק לחיים עלי אדמות, ממלא כנראה צורך שקשה לחיות בלי לספקו. כך תפסו מערכות אחרות את המקום שבו שלטה בעבר הדת: תרבות הצריכה, המדע, הטכנולוגיה. אפילו האמנויות התנתקו מהקשרן הפולחני המקורי ונעשו חילוניות. אלה הם האלים שהמאה ה־20, החילונית לכאורה, הקימה להם מזבחות.
והמזבחות הם רבים. לא במקרה מופיעות מלים הקשורות בפולחן בשמותיהם של מרכזי תרבות: "היכל התרבות", "קולנוע היכל", "המשכן לאמנויות הבמה" ועוד. גם מוזיאונים הם סוג של היכל מודרני. בעבר גילמו הקתדרלות את פאר האדריכלות; היום מופנים אותם משאבים להקמת ההיכלים החילוניים. המבנים המונומנטליים של מוזיאונים, כמו מוזיאון גוגנהיים בניו־יורק, מוזיאון בילבאו והמרכז לתרבות האיסלאם בפריז, מסגירים תפיסה שלפיה אלה הם היכלי העידן המודרני.
ה־Museum of Natural History בלונדון הוא דוגמה למוזיאון, שהתצוגה שבו מהווה מעין מזבח למדע וגם למוח האנושי: התצוגה של תהליכים גיאולוגיים ושל ההיסטוריה של כדור הארץ מתקיימת בתוך כדור, שנראה בו־בזמן ככדור הארץ וכמוח אנושי. כך נוצר, למעשה, סיפור הבריאה החילוני.

זהב וכוכבים בארץ הקודש
גם במרכזי תרבות ישראליים יש מוטיבים דומים. במשכן לאמנויות הבמה (תכנון: יעקב רכטר ורון ארד) נצבע גרם המדרגות בזהב – סמל לשלמות ולאלמוות, ובכל מדרגה נקבעה מנורה שקועה, כמרמזת על כך שהאור, עוד מושג פולחני טעון, נובע ממנה עצמה: מן המדרגה, ומן היצירה האנושית כולה. הנשגב הוא כאן, ואינו נובע ממקור אלוהי עליון. מנורות אחרות, בתקרת אולם המופעים, מזהות את חלל האולם שבו מתקיימת היצירה האנושית עם השמים: התקרה נראית כרקיע זרוע כוכבים. המוטיב הזה חוזר גם באולם ההקרנה של סינמטק תל־אביב (ארכיטקט: סלו הרשמן) וברחבת הכניסה של מוזיאון תל־אביב. בסינמטק נעוצות מנורות בתקרה ממש כמו כוכבים בשמים, וכמו בקתדרלות גותיות ובמסגדים עות'מאניים, תקרת האולם עשויה קשתות מצולבות. את מקום הצוהר המסורתי, הפתוח לעבר האינסוף, ממלא עוד ייצוג ליצירה האנושית: מסך הקולנוע.
ברחבת הכניסה למוזיאון תל־אביב נעשה שימוש במנורות המשתקפות ברצפת השיש המבריקה. השיש משקף את האורות עד שנדמה כי מקורם אינו בתקרה – כלומר, בשמים, אלא ברצפת האולם – באדמה. באדמה שעליה חי האדם המודרני, שאלוהיו אולי נפלו, אבל הדבר לא מנע ממנו להוסיף ולבנות מקדשים והיכלי פולחן.