מקובל לאפיין את האדריכלות היפנית המודרנית ביחס שלה לחלל. הסגנון היפני נקי, לעתים נוקשה ומכני, יש סבורים שהוא קר ולא אנושי. כמו באומנויות המסורתיות היפניות, גם באדריכלות החדשה קיימת הקפדה על פרטים, החומרים הם באיכות גבוהה, הגימור מושלם והביצוע מדויק. סיפורה של האדריכלות היפנית המודרנית הוא סיפור של ניתוק מהעבר, ועם זאת חזרה אל המקורות. המפגש עם המערב וההחלטה להצעיד את יפן לעידן חדשני בתקופת "הרסטורציה של מייג'י" בשנת 1868 עוררו גל בנייה של מוסדות ציבור שכולם נבנו בסגנון אירופאי. התבוסה במלחמת העולם השנייה הביאה לידי התכחשות לכל מה שנחשב מסורתי ולכל ביטוי של לאומנות. ואילו דור האדריכלים החדש, זה שנולד בשנות הארבעים והלאה, ערך מסע מחודש אל עבר מורשתו. למידע נוסף:
על צפיפות ומִזעור
בלב שכונה לא מאורגנת בטוקיו, שבה עומדים זה לצד זה בערבוביה מחסנים, מבני מגורים ומוסכים, ניצב פסל המזכיר ניצן של פרח שלצדו שני חצאי ניצנים. הוא עשוי ממסגרות של חלונות המסודרות ברבעי מעגל, עם קימורים נקיים וגימור מושלם. הפסל החידתי הזה, הממוקם על חלקת אדמה קטנטנה במקום שנראה בלתי הולם, הוא למעשה "קצה קרחון" המחביא תחתיו מבנה שלם. הוא משמש תקרת אור לבניין הבנוי ארבע קומות מתחת לאדמה. הבניין, Earth-Tecture sub-1 שמו, הוא פרי תכנונו של האדריכל שין טקמצו (Shin Takamatsu), שנודע בעיצוביו הפנטסטיים (בקיוטו, למשל, הוא עיצב מרפאת שיניים בצורת ביתו של בטמן). טקמצו ניצל את חלקת האדמה הקטנה שעמדה לרשותו כדי לחפור לעומק. בזכות ייחודו ואיכותו היה המבנה אמור למשוך תשומת לב ולשמש פרסומת, אולם הפרויקט לא היה כלכלי, והביא לידי כך שחברת האופנה שבעבורה תוכנן פשטה את הרגל. המקום עמד ריק במשך שנתיים, וכעת הוא משמש חברה לשיווק צעצועים.
חידה שמתעתעת בהיגיון
מאקוטו וטנאבה (Makoto Watanabe), האדריכל שעיצב את מבנה הקורות, אחראי לעוד יצירה מעניינת: בניין עתידני המזכיר בצורתו חרק בעל שני מחושים. המבנה הזה, שבו שוכן בית הספר הטכני למקצועות העיצוב, ההנדסאות והאדריכלות, בולט מעל גגות השכונה כאילו הוא עומד לאכול את שכניו. לדברי וטנאבה, המבנה מייצג את כל מרכיבי העיר הדואגים לכך שהיא תפעל כהלכה. הצצתי לתוך אחת הכיתות בזמן שיעור שרטוט; כמה תלמידים נמנמו על שולחנות השרטוט, ונראו נבוכים מהביקור שלי. לשאלתי, אמרו שהמבנה בהחלט מייצג אותם. בדומה להם, גם הוא מעין רובוט.
בטון חשוף וזן יפני
הפילוסופיה הדאואיסטית הסינית השפיעה אף היא על האדריכלות היפנית. הדאואיזם מעוגן בזרימה טבעית, בשינוי מתמיד, בצמיחה ובהתחדשות. יש הקושרים אותו למנהג הבנייה מחדש, בכל עשרים שנה, של מקדשי איסה (Ise). התפישה הזאת היא קרקע נוחה להתפתחות של זרם הבנייה המכונה הזרם המטבולי, שבבסיסו יחידות מודולריות המתחברות זו לזו כדי ליצור גוף אורגני שלם. קישוֹ קוּרוקאווה השלים ניסוי מעין זה בשנת 1972: בבניין נקגין קפוסרו טאווה (Nakagin Capuseru Tawa) בטוקיו הוא חיבר 140 "קופסאות" לשני עמודי בטון עם מעליות. ה"קופסאות" הן יחידות אחידות בגודלן שאפשר לפרקן או להוסיף להן, דבר שאמור היה לאפשר התפתחות וצמיחה אורגנית של הבניין. אלא שבפועל הדבר לא נעשה, הבניין לא צמח כמתוכנן והעיצוב כולו נותר בגדר ניסוי. אף על פי שהבנייה המודולרית נראית מודרנית בעליל, החשיבה ביחידות מודולריות נטועה למעשה במסורת היפנית. עד היום מודדים ביפן יחידות מגורים לא במטרים כי אם ביחידות טטאמי – מחצלות השינה שמידותיהן זהות: 1.8 מטרים על 0.9 מטר. כך, למשל, כשאומרים על חדר שמידתו שלושה טטאמי, פירוש הדבר שיכולים לישון בו שלושה אנשים. בעבר, כשאנשים עברו דירה הם נהגו לקחת איתם את המחצלות, שנחשבו חלק מהריהוט. בית יפני מסורתי עושה שימוש מודולרי במחיצות, והטטאמי הותאמו לחללים המשתנים.
ים של עננים ובו ניצב אדם גם סוגטסו (Sogetsu), בית הספר לאיקבנה (סידורי פרחים), הוא משכן לאומנות מסורתית. מייסד בית הספר, סוֹפוּ טֵשיגאהרה, שזכה לכינוי "פיקאסו של יפן", יצר זרם חדשני שלפיו איקבנה יכולה להיות מורכבת מכל חומר, לא רק מפרחים ומצמחים, והיא יכולה להיות מוצגת בכל מקום. את בית הספר הזה עיצב האדריכל הבולט והמפורסם ביותר של יפן, קֶנזו טַנגֵה. המבנה יוצר מעבר לא פשוט מהעולם המהיר, הדינמי והמתיש אל תוך עולם הדורש זמן וריכוז כדי ליצור סידורים מינימליסטיים או מרהיבים של פרחים. הקירות החיצוניים מצופים במראות ומשקפים את הסביבה, אך הם גם מורכבים ממשולשים חדים שנראה כאילו אינם נפגשים. העיצוב מציג שאלה על אודות המפגש האפשרי בין שני העולמות, המודרני והמסורתי. אולם הכניסה של בית הספר, שתכנן איסאמוּ נוֹגוּצ'י, הוא יצירה מינימליסטית שמשאירה הרבה מקום להצגת עבודות האומנים. נוגוצ'י עיצב גם את הגן האבנים במוזיאון ישראל בירושלים. הטשטוש בין מציאות לאשליה
תחנת הרכבת של קיוטו, בעיצובו של הירוֹשי הָרה, אדריכל מהעידן החדש, היא עולם בפני עצמו, כיאה למבנה המשמש מעבר ממקום למקום. אני מטפסת אל ראש גרם המדרגות המסיבי הנפתח לעבר השמים. אני מכירה את המבנה היטב, ויודעת שלפני שאמשיך עלי לשבת ולאסוף כוחות. המבט לאחור, אל עבר התחנה, גורם לי סחרחורת, החלל כמו שואב אותי לתוכו. מדרכה שקופה חוצה את התקרה, צפה מעל ההתרחשות, מחזקת את חוויית ההליכה השמימית. תחנת הרכבת מצופה במראות שמשקפות את צורת המניפה של גג המבנה, וגם את מגדל קיוטו הכתום שמעבר לכביש. משחק הבבואות המשתקפות מעלה את השאלה הבודהיסטית הנצחית: מה כאן אמיתי ומה רק השתקפות? מה מציאות ומה אשליה? וכמו תחנת הרכבת, המשמשת מעבר בין עולמות, ניצבת האדריכלות היפנית בת ימינו בין עולמות סותרים, בין מסורת לעתידנות. ההווה שואב השראה מן העבר, והוא עמוס בציפיות לעתיד. |
