תקופת שלטונה של תמר היתה תור הזהב של גאורגיה. ייחודה של המלכה נובע לא מעט מהיותה אישה שהצליחה לשלוט ביד רמה בגדודי האצילים שהתנגדו לה, אך גם מכך שתקופת שלטונה זכורה כימי ביטחון מדיני, שפע כלכלי ופריחה תרבותית. בהעדר בן יורש לאביה, המלך גאורגי השלישי, מונתה תמר ליורשת העצר. במשך שש שנים כיהנה לצדו עד שמת ב-1184. בזמן זה יכלה האופוזיציה הפיאודלית להתרגל אליה בהדרגה. כדי לטשטש את כוונותיהם, העניקו לה האצילים במעמד המלכתה חרב ותואר, אף שתמיד התנגדו למוסד המלוכה שנגס בסמכויותיהם. הם גם כינו אותה מלך ולא מלכה. כוונת האצילים נחשפה כשדרשו ממנה להינשא לנסיך רוסי שבחרו מטעמם. בשל ניסיונות ההשתלטות
של בעלה על השלטון, גירשה אותו תמר ונישאה לבעל שני שבחרה בעצמה, מעשה
מהפכני כשלעצמו. מיד לאחר חתונתה השנייה, כשחשה חופשייה לפעול על פי דרכה, חל מפנה גדול בשלטונה של תמר. היא החלה להילחם בסלג'וקים ששבו ותקפו את ארצה והדפה אותם אל מחוץ לגבולות גאורגיה. בקרבותיה כבשה כמה מדינות שכנות והפכה אותן לווסאליות. תחת שלטונה של תמר היתה גאורגיה למדינה החזקה ביותר במזרח התיכון, סביב הים השחור ובקווקז.
כתב: יותם יעקבסון