הומניזם, גבורה ואהבה חצרנית, אלה הם האידיאלים המשתקפים בפואמה המפורסמת "עוטה עור הנמר", יצירתו של שותה רוסטאוולי, המשורר הלאומי של גאורגיה. היצירה, שמורכבת מ-1,600 בתי שיר בחריזה ובמשקל מושלמים, מושפעת מסגנון השירה הפרסית ומתארת את מסעה של קבוצת אבירים שוחרי מוסר וצדק להצלת נסטאן דארג'ן, אישה שנחטפה בידי כוחות רשע. הפואמה של רוסטאוולי, יצירתו היחידה שהשתמרה, תורגמה לעברית על ידי בוריס גפונוב, יליד קותאיסי, וראתה אור ב-1969 בהוצאת ספריית פועלים.
על חייו האישיים של רוסטאוולי, שככל הנראה הועסק בחצר המלכה תמר, כמעט שלא ידוע דבר. מניחים שהוא חי בשלהי המאה ה-12 ובראשית המאה ה-13, תור הזהב של המדינה. מהיצירה עולה שהגיע מהכפר רוסטאווי שבדרך לווארדזיה שבדרום. יש המאמינים שרוסטאוולי היה מאהבה של המלכה תמר ולכן נאלץ לגלות, ועל אהבתו "לאשת החיל" הוא אף רומז בפואמה. אחרים מאמינים שהאהבה לא התממשה, ומפאת יחסה החם כלפיו בחרה המלכה להרחיקו ממנה, כדי שלא לסכן את מעמדה.
לפי ההשערה, את רוב הפואמה כתב רוסטאוולי במנזר המצלבה בירושלים, שכיום נמצא בבעלות הכנסייה האורתודוקסית. בכתב יד של המנזר נמצא אזכור לעילוי נשמתו של שר האוצר שותה, ועל גבי אחד מעמודי המנזר נמצא הפרסקו היחיד שבו מצויר דיוקנו. מתחת לתמונה מצוין שמו מפורשות, ומעליו כתובת גאורגית המציינת שהמנזר כולו עוטר מכספו. כמה פעמים ניסו אלמונים למחוק את הפרסקו. לאחרונה ניסו שוב ערב ביקורו של נשיא גאורגיה מיכאל סאקשווילי בארץ ב-2004, אך הפרסקו שופץ בשעות שקדמו לביקור, וכך נמנעה תקרית דיפלומטית מביכה.
כתב: יותם יעקבסון