לנזירה נינו, שהגיעה מתורכיה לגאורגיה, מייחסים את ההמרה לנצרות של איבריה
(Iveria, מזרח גאורגיה) במאה הרביעית. לפי האגדה, מריה הקדושה נגלתה לנינו כשהיתה בת 14 בלבד ובישרה לה כי גורלה הוא להמיר את דתם של האיברים לנצרות. נינו קיבלה על עצמה את המשימה, נדדה והתיישבה בהר שמעל מצחתה, הבירה באותם הימים. שם הכינה צלב גדול מענפי גפן וממחלפות ראשה. צלב זה, שקצות הקורה המאוזנת שלו נטו כלפי מטה, ידוע מאז כ"צלב נינו", והוא סמלה של הכנסייה הגאורגית.
את תהילתה רכשה נינו בנסים רפואיים, בד בבד עם התעניינותה בישו. המלכה ננה, אשת המלך מיריאן השלישי, הבריאה ממחלה קשה בעזרת תפילותיה של נינו והפכה למומרת הראשונה. אל המלכה הצטרפו גם בעלה, חצרו וכל המדינה.
לפי המסורת, החליט המלך להקים כנסייה תחת ארז שצמח במקום שבו נקברה כנף בגדו של ישו שהובאה לגאורגיה אחרי שנצלב. המלך כרת את הארז והתקין ממנו שבעה עמודים, אך אחד מהם נותר מרחף, ורק בזכות נינו, שהתפללה לילה שלם, נחת העמוד במקומו. מסופר שבמהלך בניית הכנסייה הזיל העמוד דמעות שריפאו את כל מי שנגע בהן. עד היום נקראת הכנסייה העומדת במקום סווטי צחובלי, שפירושו העמוד הנותן חיים.
במקום שבו ישבה נינו ניצבת כנסיית ג'ווארי (צלב בגאורגית), והצלב המקורי שלה שמור בקתדרלת סיאוני בטביליסי.
כתב: יותם יעקבסון