אוטו זבל, בוא תיקח אותי עכשיו

חירייה הירוקה
עד 1948 היה שם כפר פלסטיני, אל־חירייה שמו, שמשמעו בערבית "המבורך" או "הפורה". הגבעה הגבוהה ביותר במישור החוף התחילה להתרומם שם בשנת 1952, ומאז חירייה היה לשם נרדף לסירחון. באוגוסט 1998 סגרה המזבלה את שעריה באופן סופי. היא השתרעה אז על פני 450 אלף מטרים רבועים, התנשאה לגובה שמונים מטרים מעל פני הים והכילה עשרים מיליון מטרים מעוקבים של פסולת ושכבות אדמה מייצבות. הגורם הישיר לסגירת אתר הפסולת היה להקות ציפורים שנאספו במקום ואיימו על שלומם של המטוסים בנמל התעופה הסמוך. לא הזיהום החמור של המים והקרקע, לא הסכנה מפיצוצים ולא הצחנה לא השפיעו כמוהן על מקבלי ההחלטות.
אבל דומה שהברכה שהשאיר אחריו הכפר הפלסטיני לא זנחה את האזור: עם סגירת המזבלה החל לקרום סביבה עור וגידים פארק איילון. הוא צפוי לכלול כ־8,000 דונם ירוקים שבטבורם חירייה, והבאים בשעריה יוכלו לתצפת ממנה על כל מישור החוף. בקופתו של מה שהוגדר כ"פרויקט לאומי" מונחים כבר כעת עשרה מיליון דולרים, תרומת קרן "ברכה", והעבודות במקום כבר החלו. בעוד ארבעים מיליון דולרים ובערך עשר שנים צפויים מדרונות גבעת חירייה להתגאות בפרחים צבעוניים, להשקיף על פארק קסום ורחב ידיים ולתפקד כאתר חינוכי שיחרות על דגלו את המִחזור ואת ערכי איכות הסביבה.  
ולמרות ניחוחות ההצלחה אולי ראוי להזכיר שהזבל של גוש דן משונע כעת לנגב, שם כנראה לא צפוי לו אותו עתיד זוהר.

האדמה נגמרת.
איפה נקבור את הזבל?
מדינות המערב מתמודדות כבר היום עם משבר חמור בתחום הטמנת האשפה: הקרקעות המשמשות להטמנה אוזלות והולכות, וערים רבות משנעות כבר עתה את הפסולת למרחקים גדולים.
מחקר עדכני צופה שגם ישראל עומדת בפני משבר בתחום: ב־2014 יאזלו הקרקעות להטמנה.
גלעד אוסטרובסקי, מומחה לפסולת מאגודת אט"ד, מסביר כי יש שתי גישות המנסות לפתור את משבר הפסולת הגואה: האחת מתגלמת בניסיון לחפש טכנולוגיה חדשנית שתיתן מענה מושלם לפסולת, והאחרת – בחזרה למעגל הטבעי של הפסולת. במגמה האחת מדובר במכונת קסמים שתדע גם לנטרל את הפסולת מרעלים, גם להפיק ממנה אנרגיה וגם להעלים אותה כמעט לחלוטין. לדברי אוסטרובסקי, נעשים ניסיונות לפתח מכונת קסמים כזאת, אך בשלב זה מדובר בפיתוחים שעלותם גבוהה מאוד, ועל כן אין הם ישימים.
הגישה השנייה לפתרון המשבר, המציאותית מבין השתיים, מכוונת כאמור לחזרה למעגל הטבעי של הפסולת, כמו שאלוהים רצה. הגישה הזאת מתמקדת בהמרת הפלסטיק, שהוא המרכיב העיקרי בפסולת הביתית הלא אורגנית, בחומרי גלם אורגניים. כבר כיום יש כלים חד־פעמיים שעשויים עמילן תירס, למשל. חומרי גלם אורגניים מתפרקים מהר ואינם רעילים לסביבה. גישה זו תשולב במיון הפסולת הביתית לכלי מתכת, לזכוכית, לעץ וכו', ותאפשר את מִחזורם לכדי חומרי גלם.

סודות המִחזור
חומרים רעילים מיוצאים לעולם השלישי
מחקר שעשו ב־2002 חמישה ארגוני סביבה אמריקאיים מגלה את הבלוף הגדול שמאחורי תעשיית המִחזור בארצות הברית: כשמונים אחוזים מכלל הפסולת האלקטרונית שנאספת למִחזור נשלחת לאסיה במכלים ענקיים על גבי ספינות. הפסולת כוללת מיליוני טונות של מסכי מחשב וחלקים אלקטרוניים, שפירוקם גורם לפליטת רעלים מסוכנים.
היעד העיקרי של המשלוחים הוא מתקני מִחזור באסיה. עובדי המתקנים נחשפים לעשרות חומרים רעילים שהשפעתם על מערכת העצבים המרכזית ועל המערכת האנדוקרינית ידועה, ומקצתם אף מסרטנים. היעדר תנאים הולמים במפעלים גם משגר רבים מהרעלים אל הנחלים והקרקע. חלק מהפסולת האלקטרונית אינו מגיע כלל למתקנים כאלה אלא נשלח למזבלות, שם מפורקים חלקי המחשב בידי מקומיים המבקשים לעצמם כמה פרוטות ואינם מודעים לסכנות הבריאותיות שהם חשופים להן.

שאריות ואקטיביזם
ארגון "אוכל במקום פצצות" (Food Not Bombs) אוסף מזון טרי שהושלך לפחי הזבל בשווקים ובמאפיות, ומחלק אותו לרעבים. האידיאולוגיה של הארגון חותרת למיזוג רעיונות של אקטיביזם חברתי ופציפיזם לכדי פעולה. האוכל שנאסף על ידי הפעילים הוא אוכל טבעוני: לעולם לא יבשלו ארוחות מחומרי גלם בעלי זיקה כלשהי לבעלי חיים. הקבוצה הראשונה נוסדה ב־1980 בקיימברידג', מסצ'וסטס, וכיום פעילות קבוצות כאלה ברחבי העולם, בלי הנהגה ובלי היררכיה. פעילי הארגון היו הראשונים להגיש ארוחות חמות לניצולי אסונות רבים בשנים האחרונות, החל בצונאמי באסיה וכלה באסון התאומים.
בישראל פועלת קבוצה בירושלים. עד לאחרונה פעלה גם בתל אביב קבוצה שבישלה ארוחות חמות מהזבל של שוק הכרמל וחילקה אותן לכל דורש בצירוף עלונים המסבירים על מקורותיו.
www.foodnotbombs.net/firstindex.html