מתוך "זכרונות זואולוג עברי"

האיילות האחרונות שעל הכרמל
האיילה השלוחה שכנה בסביבת ים כנרת, שהיה בחלקו של נפתלי. מכאן נפוצה על פני הכרמל דרומה ועד הלבנון צפונה. היא דרה רק בחורש מצל, ולכך התאים מראה האפור הכהה. אבל עיניה הרכות לא יאו למקומות הצל, גופה היה מסורבל ורגליה עבות מעט, ועל כן השיגוה כל רודפיה. בלבנון כבר הושמדה, כנראה, זה מאה שנים ויותר. אך כל זמן שהגליל העליון היה מיוער, או נכון יותר – מכוסה סככים צפופים, התקיימה בו האיילה השלוחה; הסבך היה משגבה, יער השיחים – מעוזה.
משנעשה הגליל מקום מַחְטַב עצים ניבעו מַצפוניה ולא נשאר לה שם כל מפלט – ותיסוג אל הכרמל. כאן חיתה בשלווה עד שנת 1868. בשנה ההיא נוסדה המושבה הגרמנית אצל חיפה, ובני המושבה הזאת, שהיו רגילים לצוד ציד בארץ מולדתם וגם את האיילה המצויה בה, בכל יום ראשון בשבת, לא ביטלו את מנהגם גם בארץ ישראל, הזעירה מאוד לעומת גרמניה, ובהר שהוא כאפס וכאין לעומת שלשלות רכסי ההרים במכורתם. במשך שנים היו יוצאים בכל יום ראשון אל הכרמל וצדים איילות שלוחות אחדות, לעשותן מטעמים לבני ביתם – עד שהצמיתו כמעט את כל האיילות השלוחות.

ציד דובים בהרי לבנון
כשהביאני סלים אל המערה, שאליה נכנסה הדובה עם גוריה, לא מצאנוה בתוכה. אבל הגללים בפתח המערה הוכיחו שיצאה מפה לפני שעה קלה. סלים, שידע היטב את כל הליכותיה של הדובה, הוליכני אל שדה קרוב, אל המקום שצמחו בו עשבים דלים, כי זה מאכלם פה, ובבעלי חיים אין הם נוגעים לרעה אם אינם מגרים אותם. ושם ראינו מרחוק את האם הרועה עם שני גוריה, זכר ונקבה. אך ראתה אותנו, התחילה בורחת עם שני בניה, בשלחה אותם תמיד לפניה. ואם אחד מהם פיגר ללכת ונשאר מאחוריה – אימצה את ליבו, בפנותה אליו כשהיא עומדת על רגליה ורומזת לו, כאדם, בשתי כפות "ידיה" […].
וילנד עייף מאוד מן הריצה אחריהם, ומרגע לרגע כשלו ברכיו. אז נמלך בדעתו והחליט להדביק את הדובה בכל אופן שהוא. הוא כונן את רובהו וירה בגור אחד… כשראתה האם שאחד מבניה נפל מתבוסס בדמו (זה היה הזכר הקטן), עמדה מרוץ והתחילה ללקקו בלשונה, וזה היה רגע הכושר לירות בה… אולם הכדור לא המיתה, ועתה היתה סכנה צפויה לחיי הצייד… הדובה עזבה את הגור המת ותרוץ כחץ מקשת, ובנהימה נוראה ומרעידה את הלב – ישר אל וילנד. וברובהו רק כדור אחד, כי כל כדורי המשמר היום איתכם, ולו אבד חלילה גם כדור זה, כי אז…
ככה הגיעה הדובה עד למרחק חמישה מטרים מהורג בנה, וכבר הושיטה את זרועותיה ל"חיבוק האהבה" הידוע… אולם זאת ראה סלים מרחוק, והופיע כמלאך מושיע ברגע הנכון: הכדור הגדול שיצא מרובהו רחב הקנה ועתיק הימים פיצח את גרונה והטילה ארצה. אז חשבנו אנחנו לתפוס את הגור הנותר חי, כי נבוך מאוד ולא ידע באיזה דרך לברוח, אך ציידך אתה התקנא באושרנו, שהרגנו שלושה דובים בעת שהוא לא המית אף אחד, ולא יהיה לו, איפוא, במה להתפאר לפניך – וירה בגור היתום האומלל!

גברת סוקולוב ומקרה בעכבר
כשביקרה הגברת סוקולוב, זכרה לברכה, בביתי אשר ברחובות, התנתה עימי תנאי, שתעבור את מפתח נווי רק אם לא יימצא בו עכבר ממולא… ואני הבטחתיה שעכבר בביתי הוא "בבל ייראה" (לא אמרתי "בבל יימצא", כי על אדן חלוני היו אדרי עכבר מכוסים בעיתון, למען יתייבשו באוויר; הם נועדו לבית הנכות הבריטי), וכשעברה את המפתן ותשב עם עוד גברת עדינה אחת מוורשה על כיסא מול האשנב, פתחתי את החלון להראותן את יפה הנוף של רחובות.
והנה אהה, הה, הוי! מוטב היה לי להיות ברגע הזה קורח בן יצהר, שבכספו הרב הייתי ודאי מייסד בית נכות זואולוגי וגן חיות למופת, ולהיבלע באדמה, מלראות את שנעשה בקרן הזווית שגברת סוקולוב ישבה בה! הרוח, שאינו מבחין בין טוב לרע, הסיר מעל פני עכבר אחד את הצעיף שהליטו, את העיתון שסכך עליו. הגברת סוקולוב רק העיפה עינה על "המיאוס מחמת מיאוס" הזה ותתעלף באמת!