כפרים קטנים, יהודים גדולים

הכל החל בפודוליה. בין נהר הדנייסטר לנהר הבוג הדרומי, בשטח השייך כיום לאוקראינה, התחוללו מאז המאה ה־17 כמה אירועים דרמטיים, שהשפיעו השפעה מכרעת על תולדות היהודים והיהדות. שם, באיזור נידח יחסית לרגלי הקרפטים, שנמצא בשולי השוליים של אירופה ונושק למזרח ולבלקן, נאחזו בקרקע הבוצית כמה קהילות יהודיות עניות. קהילות אלה, שרוב אנשיהן היו איכרים, בעלי מלאכה קטנים ובעלי בית מרזח, היו ממועטות למדנים ותלמידי חכמים ומרוחקות ממרכזי התורה הגדולים.
דווקא נגד הקהילות הללו הופנו באמצע המאה ה־17 זעמם ומשטמתם של המון האוקראינים והקוזקים שמרדו, בהנהגת בוגדן חמילניצקי, בשלטון הפולני. תוצאות הזעם ההוא הן מה שמכונה בכרוניקה היהודית "פרעות ת"ח ות"ט". אחרי אסונות גדולים, כאשר ההווה הופך בלתי נסבל, נוטים להופיע אצל יהודים תורות מיסטיות והרהורי קץ. ואכן, בפולין בכלל ובאזורי הספר שלה בפרט התפשטו ביתר שאת וריאציות שונות של קבלת האר"י הצפתית־משיחית, על רעיונות הגאולה שלה. בפודוליה הקרקע היתה כבר מוכנה. עקב קִרבתה לבלקן ולתורכיה, נשבה בין העיירות הבוציות מאז המאה ה־16 רוח קבלית, שכללה תורות סוד הזויות, סחרחרות קוסמיות ודיבורי גוג ומגוג.
בסמוך לכך כבר הבשילו הרעיונות הללו בעזה ובאיזמיר, ומאסיה הקטנה יצאה בשורת השבתאות וטלטלה למשך כמה שנים את העולם היהודי. הבשורה דעכה במהרה, שבתאי צבי התאסלם ונכלא, אך כמה מאמינים הוסיפו להחזיק באמונה ב"משיח ממיר". אחד מהם היה יעקב פרנק (1726־1791), בנו של חוכר מקורולובקה שבפודוליה. פרנק, אדם כריזמטי בעל מזג פרוע למדי, נדד בתורכיה ובבלקן בקרב קהילות של שבתאים, נפגש עם שבתאי צבי עצמו וחזר לבסוף לפודוליה, שם נהו אחריו מאמינים רבים. ברוח הניהיליזם השבתאִי המאוחר של "מצווה הבאה בעברה" – כלומר, התובנה שיש לרדת לעומקי הטומאה כדי ללקט משם ניצוצות, ובתוך כך לאמץ את המנהגים הנתפסים כטמאים – נהגו כנראה חסידיו של פרנק מתירנות מינית.
פרנק עצמו, ששילב ניהיליזם שבתאי במנהגי המזרח, מינה לו 12 "אחיות" שהיו לו לפילגשים. שערו בנפשכם יהודים עטויי קפוטות ונשים מעוטפות שביסים ומטפחות מדשדשים בשלג בין שביליה המרופשים של רוהטין או קמינץ פודולסקי, לעשות כמנהג "האדון" ו"לינוק מדדיהן של האחיות" (לשונו של פרנק עצמו). ראשי הקהילות היהודיות עוררו חרמות ונידויים כנגד הפרנקיסטים, ואלה מצידם פנו לעזרת הנוצרים. העניין נגמר בהתנצרותם הפומבית של הפרנקיסטים, שהמשיכו לקיים את השבתאות בסתר במשך כמה דורות.
באותה תקופה, במחצית הראשונה של המאה ה־18, סבב בין הכפרים בפודוליה רבי ישראל בן אליעזר בעל שם טוב, שהיה מעין דרשן כפרי ("מגיד"), מרפא ומכשף בשכר לעת מצוא. חבורת המגידים, המלמדים ושאר היהודים שהתלכדו סביבו ולמדו ממנו
את תורת הדבקות היוו את גרעינה של תנועת החסידות המזרח אירופית. התנועה התפשטה והתעצמה עד כדי רוב בניינה ומניינה של יהדות מזרח אירופה ערב מלחמת העולם השנייה.
תורת הבעש"ט התפשטה והפכה פופולרית בראש ובראשונה משום שהוא דיבר עם יהודי פודוליה הפשוטים בשפתם. להבדיל מיהדות מרכז אירופה ומערבה, שכבר התחילה להיפתח באותה תקופה אל ההשכלה והמודרנה, התעצבה יהדות מזרח אירופה כלמדנית־תלמודיסטית. הישיבות הפכו למקומות של פלפול, של "הפוך בה והפוך בה", של דקדוקי עניות בענייני הלכה. תלמידי החכמים נחשבו לאליטה בחברה היהודית, אבל עולמם היה רחוק וזר לאיכרים ולעגלונים היהודים של פודוליה.
דרשנים מסוגו של הבעש"ט אמרו להם שלא הלמדנות חשובה, אלא דווקא האמונה התמימה; לא הבנת מאמר תלמודי כזה או אחר, אלא עבודת האל מתוך שמחה (וגם קצת יי"ש). רעיונות כאלה עוררו בעולם הישיבות התנגדות עצומה לחסידות, אך היא הלכה והתפשטה מפודוליה אל שאר אוקראינה, אל גליציה, אל רוסיה הלבנה ואל פולין, עד שנבלמה על סף מרכז הכוח של היהדות הלמדנית – ליטא.
משם ניתכו על התנועה החדשה אש וגופרית. הגאון רבי אליהו מווילנה כתב: "ולא יחמול איש עליהם, ולא יחוס, ויבדילום לרעה מכל שבטי ישראל". ואף על פי כן, לא הוצאו החסידים מכלל ישראל, משום שהקפידו (להבדיל מהפרנקיסטים) שלא לסור מן המצוות. לאחר כמה דורות נתמעטה היצירה המקורית בקרבם, ועיקר מפעלם במאה ה־19 היה הרחבת החצרות החסידיות וביסוסן.
במהלך המאה ה־19 הלכה והתפשטה באוקראינה גם תנועת ההשכלה. ראשון להם היה אולי רבי נחמן קרוכמל (1785־1840), שכתב את "מורה נבוכי הזמן", ובו ניסה ליצור סינתזה בין יהדות לפילוסופיה של הֶגֶל.
כיוון שבפודוליה עסקינן, ראוי אולי לחתום בכמה סופרים שחיו את נופיה, את מרחבי הקיץ המוריקים, את הנוף הכפרי, את השלג והבוץ בשבילי העיירות: שלום אברמוביץ הידוע בכינויו מנדלי מוכר ספרים, על שם גיבורו הספרותי שהיה נודד בין אותן עיירות חבוטות, נותן מבט אירוני מריר, ועם זאת נכמר, באותם יהודים קשי יום ובתלאותיהם; ש"י עגנון, שאף הוא בא מאותו איזור, מבוצ'ץ, וגיבורו רבי יודל חסיד נודד בעגלה בין אותן עיירות ומחפש חתנים לבנותיו שהגיעו לפרקן; ואיסאק באבל, שחולף בז'יטומיר ובצ'רנוביל עם הקוזקים של בודיוני, וכותב כבר בשלהי מלחמת העולם הראשונה רקוויאם לחסידות צ'רנוביל, ליהודי ז'יטומיר האבודים, וליהדותה השוקעת, הגוועת, של אוקראינה.