הרקדנים העליזים ואלת הפריון

בתרבויות שונות, ההסבר המקובל להתערסלות ולהתערבלות של הצבעים היה ריקוד. בצפון סקוטלנד מכונים האורות "הרקדנים העליזים", ובפינלנד רווחה האמונה כי מדובר בנשמות של נשים לא נשואות (לרוב בתולות), שרוקדות מעל להר ומניפות את כפפותיהן הלבנות. גם האבוריג'ינים, ילידי אוסטרליה, שראו מופעי זוהר דרומי לעיתים רחוקות, קישרו את תנועת האורות לריקוד והאמינו כי מדובר באלים רוקדים. אחד ההסברים המעניינים ביותר מגיע מרפובליקת צ'ובשיה (Chuvashiya) שבמערב רוסיה. תנועת האורות, האמינו שם, היא בעצם צירי לידה של אלת הפריון. 

מצפון תיפתח הרעה (וגם הטובה)
כמעט בכל מקום שבו נצפה הזוהר הצפוני היה מי שחשב כי זהו סימן כלשהו לבאות, לטוב או לרע. בדרום מזרח אלסקה האמינו אינדיאנים משבטי טלינגיט (Tlingit) ואיאק (Eyak) שהאורות מנבאים בואו של קרב שיגרום להרוגים רבים. במערב אירופה גרסו כי מצפון תיפתח הרעה והאמינו שהזוהר הצפוני מבשר מלחמות, רעידות אדמה ומגפות. לפי אותה אמונה, הזוהר ניבא את רציחתו של יוליוס קיסר, את פריצת מלחמת העולם השנייה ושאר אסונות. מראות הזוהר נדירים למדי במרכז אירופה, וכנראה משום כך התעוררה בימי הביניים היסטריה המונית בעקבות מחזות האור הצבעוניים. אנשים עזבו את בתיהם ונהרו בשיירות ארוכות לעבר הכנסיות, כדי להכות על חטא.
אבל האורות חזו גם אירועים חיוביים ונטעו תקווה. דייגים בסקנדינביה גרסו שהזוהר הוא למעשה שמש הזורחת על מרבצים של דגי הרינג, ולכן האמינו כי בימים שלאחר הופעת האורות צפוי שלל רב. גם קבוצות אינואיט שונות חשבו שמופעי האורות מבשרים על ציד מוצלח. בני השבט האינדיאני דוגריב
(Dogrib) החיים בצפון מערב קנדה, ושעל פי המסורת הם צאצאים מזיווג בין אשה לאל בדמות כלב, מספרים שהגיבור שלהם איטהנהיילה (Ithenheila) פרש לשמים, ומשם הוא שולח מדי פעם ידיים שקופות לבני עמו, להוכיח שלא שכח אותם.