לפידים ונשמות בדרך לגן עדן

רוב תושבי הצפון הרחוק קישרו את הזוהר עם העולם הבא. בני האינואיט (אסקימואים בעגה פופולרית, ראו "מסע אחר" 94) במפרץ הדסון (Hudson Bay), שבחלק המזרחי של קנדה, האמינו שהשמים הם כיפה גדולה המכסה את הארץ השטוחה, וכי דרך החורים בכיפה – הכוכבים – מגיע לארץ אור שנמצא מאחור. הדרך לעולם הבא עוברת, על פי אמונה זו, על גשר צר מאוד שנמתח מעל לשאול עצומה. הנשמות שמגיעות ראשונות לגן עדן מדליקות לפידים כדי להראות את הדרך לאלה שבאות אחריהן, וכך יוצרות את הזוהר הצפוני.
בני האינואיט בחצי האי לברדור (Labrador), כמה מאות קילומטרים מזרחית למפרץ, החזיקו באותה אמונה עם תוספת: הם האמינו שהקולות שנשמעים מהזוהר הם דרכן של הנשמות לתקשר עם בני האדם החיים. אלפי קילומטרים משם, בחצי הכדור הדרומי, חשבו גם המאורים, ילידי ניו זילנד, שאורות הזוהר הדרומי הם לפידים ברקיע. באמונה זו החזיק גם הקיסר הרומאי טיבריוס, שפעם אחת נבהל מהמראה כל כך, עד ששלח גדוד צבא "לכבות את השרפה הזאת באופק".

אנשי השבט האינדיאני סולטו (Saulteaux) ממרכז קנדה האמינו כי נשמות המתים רוקדות בעולם הבא, כדי להראות לתושבי הארץ כמה טובים החיים שם. רבות מקבוצות האינואיט בקנדה ובאלסקה היו שותפות לאמונה כי הזוהר הצפוני הוא המקום הטוב ביותר שאליו יכולה הנשמה להגיע אחרי המוות – נעים, בהיר ולא מושלג. לפי המיתוסים של קבוצות אלה, מעבירות הנשמות את הזמן במשחק כדורגל עם גולגולת של סוס ים (ניבתן) ויוצרות בכך את תנועת האורות. בני האינואיט באי נוניבאק (Nunivak) שבדרום מערב אלסקה החזיקו בגרסה הפוכה. הם חשבו כי מדובר בנשמות של סוסי ים שמשחקות כדורגל בגולגולת אדם.