רוב המעיינות הנובעים בהרי ירושלים הם מעיינות שכבה ששפיעתם דלה. בתקופת הבית השני (ימי הורדוס וימי השלטון הרומי בארץ ישראל, ואולי אף לפני כן) הוגברה שפיעתם בידי אנשי מקצוע של ממש בדרך מתוחכמת ומקורית: מנקודות הנביעה נחצבו אל בטן האדמה נִקבות ארוכות לאורך קו המגע התת קרקעי שבין שכבת הסלע האטומה לחלחול מים (אקוויקלוד) לשכבת הסלע הספוגה במים (אקוויפר). בעומק הנקבות נחצבו חללים תת קרקעיים כדי לאפשר הזעה רבה יותר של מי התהום אל המערכת החצובה, ומשם הוזרמו בשפיעה מוגברת אל פני השטח. במוצא הנקבות נאגרו המים בבריכות גדולות ומטויחות, ומהן נשלחו בתעלות אל מערכות של טרסות מפולסות במדרונות ההרים, להשקות עצי בוסתן וגידולי ירקות. ביסוד המפעלים הללו עמדה השאיפה להגדיל את שטחי החקלאות שסיפקו תוצרת לעיר ירושלים שהתרחבה מאוד באותה התקופה.
מערכת חקלאית כזאת – המורכבת ממעיין נקבה, בריכת אגירה של המים המתנקזים, מערכת תעלות השקיה ומדרגות חקלאיות מפולסות – נקראת במקורות היהודיים הקדומים בשם "בית שלחין", ומכאן מקור המושג "חקלאות שלחין", על שום שמשלחים את המים בתעלות מן המעיין אל חלקות העיבוד.