חום יולי־אוגוסט

בחודש אוגוסט 2003 היכה גל חום חסר תקדים בארצות אירופה. בצרפת השרב היה ארוך במיוחד, והטמפרטורות היו גבוהות ביותר: בשני שלישים מתחנות מזג האוויר במדינה נמדדו טמפרטורות של למעלה מ־35 מעלות צלזיוס, וב־15 אחוזים מהתחנות — טמפרטורות של יותר מ־40 מעלות. זה היה השרב הכבד ביותר במדינה מאז 1873. בתופעות הלוואי של החום הכבד – קָניקוּל (canicule) בצרפתית — היו זיהום אוויר כבד ושרֵפות.
אך הרשויות איחרו לפעול. "מ־4 באוגוסט החלשים ביותר מתחילים למות. יש כבר 300 מתים, דוממים. מנומנמת, צרפת בחופשה. גם הממשל שלה", כותב הפוליטיקאי הובר פלקו. הנפגעים העיקריים היו הקשישים, שרבים מהם הושארו בלי השגחה על ידי בני משפחתם שיצאו לחופשה, או כאלה ששהו בבתי אבות שפעלו במתכונת קיץ מצומצמת. עד מהרה התמלאו בתי החולים וחדרי המתים עד אפס מקום. גופות המתים אוחסנו בין היתר באולמות שהוסבו במהירות למטרה זו ובמשאיות מקוררות. במקרים רבים עברו ימים ארוכים עד שמשפחות הנפטרים שבו מהחופשה וחיפשו אחר גופות יקיריהן. המחיר האנושי הכבד ששילמו הצרפתים היה גבוה מזה ששילמו יתר מדינות אירופה: בתוך שבועיים איבדו את חייהם מעל 14 אלף איש כתוצאה מגל החום.
ראש הממשלה ז'אן־פייר רפארן הפסיק את חופשתו רק עשרה ימים לאחר תחילת גל החום הקטלני, והנשיא ז'אק שיראק שב משהותו בקוויבק, קנדה, רק לאחר שהסתיים האסון. שיראק דחה את הביקורת הציבורית כנגד השלטונות וביקר את חוסר הסולידריות בין האזרחים, ובעיקר את האדישות כלפי הקשישים, אך אז כבר החלה להתברר התמונה המלאה: רוב אנשי הצוות בבתי האבות, בבתי החולים ובשירותי החירום שהו בתקופה זו בחופשה, וכמוהם רוב אנשי השלטון, ושרי הממשלה בראשם. הביקורת הציבורית העמידה את צרפת על סף משבר פוליטי וחברתי.
לקראת קיץ 2004 כבר התבקשו שרי הממשלה להסתפק בחופשות קצרות בלבד, ובכל מקרה להישאר במדינה, במרחק של שעתיים נסיעה מעיר הבירה. אזרחי צרפת מצדם התבקשו לוותר משנה זו ואילך על יום שבתון אחד בשנה כדי לממן סיוע לאזרחים קשישים. בתגובה יצאו רבבות להפגין ברחובות, ואיגודי עובדים פצחו בשביתות. נציגי המתנגדים למהלך ביקרו בבתי אבות וחילקו פרחים לקשישים, אך דרישתם היתה חד־משמעית: אל תגעו לנו בווקאנס.