רבים במערב מתבלבלים בין טייוואן לסין, ולא פעם מזהים את הטייוואנים באופן בלעדי עם הסינים שגלו עם צ'יאנג קאי שֶק אחרי המהפכה. העובדה שבטייוואן מדברים בעיקר סינית והתרבות שהיא במידה רבה סינית, גם אם בגוון מקומי, תורמות לבלבול. התעמולה של סין העממית מסייעת אף היא. סין מציגה את טייוואן כמחוז מורד של סין הגדולה ותובעת לספחו בחזרה. מרבית הטייוואנים אינם רואים את עצמם כסינים, אלא כבני טייוואן ובעלי זהות, תרבות, לאומיות ומנטליות שונות. נכון שבעבר הרחוק הם אימצו את הכתב, השפה, המחשבה והממשל הסיניים (כפי שקרה גם ביפן, וייטנאם וקוריאה); נכון גם שרבים מבני טייוואן הם צאצאים למהגרים סינים, אבל חלק גדול מהמהגרים האלה הגיעו לטייוואן לפני מאות שנים. ובאשר לגל האחרון של המהגרים מסין בראשותו של צ'יאנג קאי שק, זהו נושא רגיש. צ'יאנג קאי שק ואנשיו האמינו בתחילה כי שהותם בטייוואן היא זמנית, ובקרוב יחזרו לסין כמנצחים. היו אלה חברי קואומינטאנג (המפלגה הלאומנית הסינית), אנשי צבא לשעבר, בעלי אדמות לשעבר, אריסטוקרטים ואחרים שהיו להם סיבות טובות להימלט מסין הקומוניסטית של מאו. ב־1949 הם הנהיגו בטייוואן שלטון צבאי (זמני, כמובן) וניסו להקים לעצמם סין קטנה בגולה. כך, למשל, "מזבח המרטירים" בטייפה, היכל תהילה לחיילי הקואומינטאנג שבנייתו הסתיימה ב־1969, הוא חיקוי מודע, כמעט העתק, של סגנון "העיר האסורה" בבייג'ין. דוגמה נוספת היא שינוי שמם של "הרי העשב" הטייוואניים ל"יאנגמינגשאן", על שם הרים סיניים שקרויים כך. בבריחתם מסין לקחו איתם צ'יאנג קאי שק ואנשיו (לפי הסינים, בזזו) רבים מאוצרות האמנות של הקיסרות המתמוטטת. התוצאה היא שהמוזיאון הלאומי בטייפה מחזיק את האוסף הגדול והמרהיב בעולם של אמנות סינית. כמו שקורה הרבה פעמים, הזמני הפך קבוע: השלטון הצבאי הסתיים רק ב־1987, והסינים הלאומנים נשארו בטייוואן עד עצם היום הזה. זאת ועוד: מספרם בקרב בעלי העמדות הבכירות בכלכלה ובפוליטיקה ובעלי משרות רמות גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה, והדבר מעורר מרירות ומתחים פנימיים בחברה הטייוואנית. בבחירות בשנת 2000 איבדו הלאומנים את השלטון, וב־2001 גם את הרוב בפרלמנט. |