| נמוך, שמנמן וממושקף, רחוק מברוס לי או מסטיבן סיגל כרחוק מזרח ממערב, ובכל זאת – מאסטר לקראטה, מורה ומדריך לאלפי תלמידים ברחבי העולם. טָקָיוֹשי נָגָמיני נולד לפני 55 שנה בבית עץ צנוע בעיר הקטנה נאהה שבאוקינאווה. בני המשפחה גרו בקומה השנייה. הקומה הראשונה שימשה בית ספר לקראטה בהנחייתו של אביו שנפטר מאז, גרנד מאסטר שושין נגמיני. טקיושי נגמיני, שהתאמן בדוג'ו מגיל שבע, הוא בעל חגורה שחורה דאן 9 ונושא בתואר "סוקֵה", שפירושו "ממשיך הדרך", "היורש". הוא מחלק את זמנו בין האולם הצנוע שבבית הולדתו ובין מאות בתי הספר של שיטת שורין ריו ברחבי העולם. חדור תחושת שליחות הוא עובר בין תלמידיו ומנחיל להם את תורתו באופן המוקפד ביותר, נזהר לא לסטות כהוא זה ממורשת אביו. ייעודו של הקראטה המסורתי הוא בסופו של דבר רוחני ועיקרו טיהור הנפש. בדרך לעין גדי, לסוף שבוע מרוכז של אימונים עם מאסטר נגמיני, מתחוור לי שוב השוני המהותי בין דרכי החשיבה שלנו, הישראלים, ושל היפנים. אני בתפקיד מדריך התיירים, מצביע על הנקודות הנראות בעיני מושכות או לפחות מסקרנות ומעניינות. אבל לנגמיני יש סדר יום משלו: מה הצמיג הזה המוטל בצד הדרך? האם זה שגר בבית שלצד הכביש מיליונר? לאן רוכב האיש על החמור? על הדשא הירוק מול נחל דוד, חליפת הקראטה הלבנה שהחליפה את הטי שירט חוללה שינוי חד בנגמיני. החביבות המחויכת המאפיינת אותו מחוץ לשיעור נעלמה ובמקומה הופיעו קפדנות, חומרה ומעט מאוד סובלנות לטעויות הנובעות מחוסר תשומת לב. לאור הזריחה לימד אותנו נגמיני את עקרונות השיטה, תוך שהוא צועד בין התלמידים, מתקן טעויות ונוזף במי שלא הקפידו לשפר את מה שכבר תיקן להם. בתום שעתיים של אימון מאומץ התכנסנו לתוך עצמנו במדיטציה ארוכה שהסתיימה במחיאת כף ובקידה סמלית כלפי הטבע. את השיעור הבא סיימנו כפי שאנחנו עושים פעם בחודש, בדיון הקשור להיבט תיאורטי של הקראטה. דיברנו על הקשר בין הקראטה כאמנות לחימה ובין אמנות בכלל. במהלך הדיון, שנמשך לא יותר מעשרים דקות, ישב מאסטר נגמיני בחוסר סבלנות בולט. אחרי השיעור, כשהיינו ביחידות, ננזפתי: "התלמידים שלך מדברים יותר מדי", אמר. וכדי לתת לי פרופורציות, הוסיף: "אבא שלי למד עשרים שנה לפני ששאל את השאלה הראשונה". |