אפשר לחלק את אמנויות הלחימה ל"חיצוניות" ו"פנימיות". בחיצוניות – הלחימה באה לידי ביטוי חיצוני: בעיטות, אגרופים, לפיתות והטלות. הלחימה כרוכה ביצירת אנרגיה, תולדה של כוח פיזי ומהירות בשילוב עם טכניקה שתאפשר מיצוי מרבי של נתוני הלוחם. לקטגוריה זו שייכות שיטות הקראטה לסוגיהן (שורין ריו, שוטוקאן, קיוקושינקאי, גוג'ו ריו) וכן שיטות לחימה אחרות כגון ג'ודו, טקוונדו וג'ו ג'יטסו. בניגוד חריף לעוצמה המתפרצת של אמנויות הלחימה החיצוניות, אמנויות הלחימה הפנימיות נראות לצופה הלא מיומן כמין ריקוד שפגיעתו אינה רעה או כסתם עמידה או ישיבה מנומנמת. בקטגוריה הזו כלולות בעיקר אמנויות סיניות כמו הטאי ג'י, צ'י קונג וגם פא קוא. שיטות אלה נועדו ליצור אנרגיה פנימית וללמד את דרכי השימוש בה. תוצאות השיטה ניתנות למדידה רק כעבור כמה שנות אימון יומיומי: זוהי היכולת לנצל את האנרגיה הפנימית, אותה אנרגיה שהנחת קיומה היא חלק מתרבות המזרח. האנרגיה הזאת מרוכזת במרכז הגוף, בנקודה הנמצאת כמה סנטימטרים מתחת לטבור, והיא מקור החיים של הגוף. מי שיתאמן די הצורך יידע להשתמש בה ולנווט אותה. ירצה, ירכז אותה בכפות ידיו ויוכל לשבור ערימת לבנים או להדוף תוקף בנגיעה בלבד. ירצה, ינתב את האנרגיה דרך רגליו לתוך הקרקע כך שלא יהיה אפשר להזיזו, או יפזר אותה על פני בית החזה כך שגם אבחות חרב לא תחדורנה את מעטה האנרגיה הזה.הבדלי השיטות ניכרים גם בחלק השובה את העין באמנויות הלחימה – השבירוֹת. שוברים כל מה ששביר: לוחות עץ, רעפים, לבנים, גושי קרח וסתם אבנים. שוברים בבעיטות מרהיבות תוך ריחוף באוויר, שוברים בידיים, ברגליים, במרפקים, במצח ובשאר חלקי הראש. השיטות החיצוניות משתמשות בתנועה קווית מהירה החודרת כמו פגז או פטיש את שטח הפנים. שיטות אחרות ממקדות את האנרגיה הפנימית בחלק הגוף השובר ודרכו מנתבים את האנרגיה החוצה לריסוק החומר. וזה עובד: אני נזכר באימון בניו יורק, לוחות עץ נערמים מולי ומונחים בין שני לבנים. אין מקום להיסוס. שבריר רגע של היסוס או פקפוק ביכולת לשבור את הלוחות פירושו המיידי הוא כישלון בשבירה ויד שבורה או לפחות כואבת מאוד. החלטיות ומחויבות מלאה הן הדרך היחידה להבקיע את ערימת הלוחות. אני מתרכז, מתמקד בלוח הנמצא בתחתית הערימה: הוא המטרה שלי, אלה שמעליו רק בדרך. אליו אני צריך להגיע ואותו אני צריך לשבור, האחרים יישברו בדרכי לתחתון. אני מנסה לנתב אנרגיה לידי הימנית, שואף כמה שאיפות עמוקות ובקיאיי (צעקה המלווה טכניקות התקפה) אדיר יוצא לדרך. הדרך קצרה ואני מגיע לסופה מבלי לדעת שעברתי אותה. הלוחות כבר אינם בדרכי, אבל דרך הקראטה עוד ארוכה. |