את התעלה, שאורכה כתשעים קילומטר, התחילו לחפור ב-1827. במשך חמש שנים חפרו אותה במו ידיהם עשרות פועלים. הם עבדו בשתי משמרות, 24 שעות ביממה, בעבור 25 סנט ליום. תעלה זו היא חלק ממערכת ענפה של תעלות שיט שהיו בשימוש במאה ה-19.
בתחילת המאה ה-19 כשהתפתח נהר ההדסון לעורק תחבורה פעיל וחשוב, עלה הרעיון לחפור תעלה שתחבר את ההדסון עם האגמים הגדולים בצפון-מערב. הנשיא תומס ג'פרסון דחה את "הרעיון "מטורף", אבל דה-ווייט קלינטון, ראש עיריית ניו-יורק דאז, הבין את הפוטנציאל העצום הטמון בו, וכשהתמנה למושל מדינת ניו-יורק השיג משאבים למימושו.
שמונה שנים נמשכה חפירת תעלת אירי (Erie), וכשנפתחה ב-1825, נחשבה התעלה – שאורכה כ-580 קילומטר – לאחד מפלאי תבל. בעקבותיה נחפרו תעלות נוספות, שקישרו את נהר ההדסון עם הדלאוור ועם עורקי מים אחרים. עד עידן הרכבות שימשו התעלות עורקי תחבורה חשובים להעברת סחורות ואנשים. התעלה בניו-הופ היא מהמעטות שהשתמרו.