בתחילת המאה העשרים עמד כל האזור הקסום של יערות הארימן להיכחד, ומלחמה קשה ניטשה להצלתו. התפתחות מסילות הברזל ופריחת התעשייה בסוף המאה ה-19 הביאו להתפתחות מהירה של עמק ההדסון, ותנופת הצמיחה והבנייה איימה על נופיו של העמק והתחילה לנגוס ביופיו הטבעי והפראי. היערות הצפופים, העשירים בצמחייה ובבעלי החיים, פינו מקום לבתי חרושת ולמקומות יישוב לפועלים שבאו לעבוד בהם. הפעילות המוגברת של המחצבות נגסה במצוקי הפליסייד, המתרוממים בכל הדרם על הגדה המערבית של הנהר.
וכך החל מאבק בין התעשייה לבין שמירת הטבע והסביבה, מאבק שטרם הגיע לפתרונו. ועדה מיוחדת אשר הוקמה להצלת המצוקים השיגה משאבים לקניית חלק מהקרקע, בגדה הנמשכת מ-Fort Lee – ליד גשר וושינגטון שבמדינת ניו-ג'רזי, ועד העיירה הקטנה פירמונט שלחוף ההדסון במדינת ניו-יורק. אך המאבק להפוך את אזור היערות ורכסי ההרים הגבוהים לשמורת טבע נחל כישלון אחר כישלון.
התפנית התרחשה כשהקדמה החלה לאיים על רכושם של כמה מאילי ההון, שבנו להם אחוזות יוקרה בעמק ההדסון. ב-1908 החליט מושל מדינת ניו-יורק להעביר את כלא "סינג סינג" המפורסם לראשו של הר הדובים. מאות אסירים כבר התחילו לעקור את עצי היער העוטף את ההר, על מנת להכשיר את השטח לבנייה. אך הסערה הציבורית שפרצה עוררה את איל הרכבות אדוארד הארימן לתרום מרכוש המשפחה כ-40 אלף דונם של יערות הגובלים בהר הדובים, כדי להקים שמורת טבע ציבורית. בעזרת כמה אילי הון, אסף מיליון דולר לרכישת שטח יער נוסף ובתמורה הוא דרש שיחדלו לבנות את בית הכלא, ויעבירוהו למקום אחר. וכך היה.
ב-1910 הפכו הר הדובים והיערות הגדולים הגובלים בו מדרום-מערב לפארק לאומי. אדוארד הארימן עצמו הוסיף להשקיע כספים ומאמצים רבים לשמירת הפארק הקרוי על שמו.