בדרום ברודוויי עומד מאז 1812 הסיטי הול (City Hall), בית העירייה. הוא נבנה בלב גן, שהיה בעבר הרחוק כר מרעה, ואליו נהגו להוציא את הפרות ב"דרך הרחבה" (Broad-way). מתחת לגן הזה מסתתר אחד מסודות העיר: תחנת הרכבת התחתית הראשונה בניו יורק, ונקודת המוצא של הקו הראשון בן 28 התחנות. תחנתו האחרונה היתה ברובע ברונקס. בנסיעת הבכורה, שנערכה ב-27 באוקטובר 1904, נהג ברכבת ראש העיר דאז, ג'ורג' מקלילן, בכבודו ובעצמו.
התחנה של הסיטי הול היתה סמל לעידן חדש, שעיקרו מעבר לשיטת תעבורה חדשנית – הרכבת התחתית (Sub-way). היא נבנתה ברוב פאר והדר, ויש שהגדירוה כ"יפה בעולם", כ-"Show Piece" וכ"פלא ארכיטקטוני": מבנה קשתות, שקירותיו מחופים בציפוי קרמיקה מרהיב. הוא מואר על ידי 12 נברשות ועל ידי האור הטבעי, החודר מבעד לחלונות התקרה ולוויטראז'ים.
ייחודה הארכיטקטוני של התחנה המפוארת הביא באופן פרדוקסלי לקיצה: אי אפשר היה להרחיבה, וב-1945, אחרי 41 שנות שירות, היא נסגרה לקהל הנוסעים. מאז היא משמשת רק כמסוף לקרונות של קו מספר 6, העושים שם "סיבוב פרסה" כשהם ריקים מאדם.
כיום מוגדרת התחנה כ"אתר היסטורי המיועד לשימור", ועלה אף הרעיון להופכה למוזיאון. ואולם, רודולף ג'וליאני, ראש העיר, וגורמי ביטחון מתנגדים לתוכנית, מחשש לפיגועי טרור בבית העירייה. עד שתיפתר סוגיה זו, תהיה התחנה סגורה לקהל ותישאר בבחינת "סוד" השמור למעטים.
סוד כמוס עוד יותר הוא שכבר במאה ה-19 עבר כאן קו תעבורה פניאומטי (כלומר, קו שפעל בלחץ אוויר) תת-קרקעי.
הקו נחפר בלילות, בחשאי, ללא ידיעת התושבים או פרנסי העיר, כדי ששיקולים כלכליים לא ימנעו את החפירות. את הקו, שנפתח לקהל ב-28 בפברואר 1870, ייסד ובנה אלפרד איליי ביץ', יזם וממציא, ממייסדי המגאזין Scientific American. מאוחר יותר נבלע הקו הפניאומטי בחלקו בתחנת הרכבת הסודית, שהוקמה מתחת לגן של בית העירייה.