שתי קהילות משני עברי הקו

היחסים המדיניים בין יוון וישראל לא הצטיינו מעולם בעודף חום. יוון התנגדה לתוכנית החלוקה ב־1947, הכירה בישראל דֶה פאקטו ב־1950 וכוננה איתה יחסים דיפלומטיים מלאים רק ב־1990. תמיכתה ההיסטורית של יוון בעמדה הערבית במזרח התיכון נבעה בעיקר מקשריה הכלכליים עם מדינות ערב, מתלותה בנפט ערבי, מזיהויה של ישראל עם אינטרסים אמריקאיים ולאחרונה גם משיתוף הפעולה הצבאי בינה לבין תורכיה. בעקבות הסכמי אוסלו יישרה יוון קו עם מדינות האיחוד האירופי, והיא נוקטת קו מדיני מאוזן יותר. קשרי התרבות עם ישראל התהדקו, השגרירות בתל אביב הורחבה והוגברו הביקורים הרשמיים ההדדיים.
כמו שאר מדינות העולם, גם יוון אינה מכירה בסיפוח ירושלים לישראל. השגרירות בתל אביב מטפלת בענייני ישראל, ואילו הקונסוליה הכללית בירושלים מטפלת בענייני מזרח העיר והרשות הפלסטינית. בהשראת הקונסוליה התארגנו ב־1950 שתי קהילות נפרדות. הקהילה במערב העיר – שבע משפחות שנותרו לפלטה במושבה היוונית, שלוש בבקעה ואחרות – מנוהלת בידי ועד בן שבעה חברים:
ד"ר וסיליוס צפיריס מכהן היום כיושב ראש, והקונסול הכללי כסגנו. החברים האחרים מטפלים במועדון, בפעילות התרבותית ובנדל"ן: מתחם המועדון במושבה היוונית וכמה בתים, שחזרו לרשות ה"אומילוס" אחרי שבעליהם לא עמדו בפרעון המשכנתא.
קהילה מאורגנת נוספת מתקיימת בחיפה, שם פועלת גם קונסוליה מסחרית של יוון. הקהילה במזרח ירושלים מונה זוגות מעורבים רבים יחסית, ומשפחות יווניות בודדות מתגוררות עד היום בבית לחם, שכם ועזה.
כדרכו של מיעוט, היוונים בשני צידי הקו הירוק מזדהים עם סביבתם, לוקחים חלק בפעילות פוליטית ועוברים חוויות דומות לאלה של הציבור הסובב אותם. הדעות הפוליטיות וההזדהות המדינית של אנשי הקהילות חלוקות, פחות או יותר, בהתאם לחלוקה הגיאוגרפית. כדאי להדגיש כי יש הפרדה מוחלטת בין חיי הקהילה האזרחית־חילונית לפעילותה של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית בארץ, השוכנת בעיר העתיקה, ואשר רוב נכסיה נמצאים בירושלים ובשטחי הרשות הפלסטינית.

שתפו: