מה עשה היילה סלאסי בחוצות ירושלים?

לאתיופים הנוצרים זיקה עמוקה לירושלים. נצרותם המזרחית היא עתיקה מאוד – המלך אזאנה קיבל את תורת ישו בשנת 334, ואתיופיה היתה לממלכה השלישית בעולם להתנצר. דתם רוויה לפיכך רכיבים תנ"כיים מובהקים. אמנם אתיופיה לגביהם היא ארץ ציון החדשה, אך אמונים שומרים הם גם לישנה. בית המלוכה שלהם, כך נקבע באתוס הלאומי "כִּבְּרָה נַגַסְת", משתייך לזרע שלמה המלך. כל כנסייה אתיופית היא מעין דגם מוקטן של בית המקדש, ובמרכזה "קודש הקודשים" וה"תָּבּוֹת" – התיבה.
נזירים אתיופים ישבו בירושלים כנראה עוד מהמאה החמישית, ועיר הקודש היתה יעד לצליינים, שעברו עד סמוך לימינו רגלית דרך מצרים. חלק מהנזירים התיישבו בימי הביניים המוקדמים על גגה של כנסיית הקבר וייסדו את המנזר הצנוע דיר א־סולטן. בשנת 1838. בעת מגפה, השתלטו שכניהם, הנזירים הקופטים, על השער המוליך למנזר והחזיקו מעשה פטרונות במפתחותיו, עד שממשלת ישראל החזירה אותם לאתיופים ב־1970.
קיסרי אתיופיה המודרניים עשו בשנים הללו להחזרת מפתחות דיר א־סולטן ולפיתוחה של מושבה אתיופית בירושלים. בשנת 1884 החלה ביוזמת הקיסר יוהנס הרביעי (1872־1889) בנייתה במערב ירושלים של כנסיית קִידאנה מִהְרַת ("ברית הרחמים"), ושל מנזר דֶבְּרַה גֶנֶת ("גן העדן").
הקיסר מנליק השני (1889־1913) יצר קשרים עם הסולטן העות'מאני הגדול עבד אל־חמיד השני (1876־1908), וזה התיר לו תנופת רכש ובנייה. אשתו של מנליק, טָאיְטוּ, ובכיר שריו, ראס מקונן, רכשו ובנו יותר מתריסר בניינים במה שהחל להיקרא "רחוב החבשים" ובאזורים אחרים. ראס תפרי, בנו של ראס מקונן, המשיך במפעל ביתר שאת. ב־1924 יצא תפרי לירושלים ולקהיר והניח על שולחן ממשלת מצרים את התביעה להחזרת המפתח לדיר א־סולטן. ראס תפרי הוכתר בשנת 1930 לקיסר הַיילֶה סלאסי.
משנמלט ממוסוליני שהה כמה שבועות בירושלים, המשיך לז'נבה ומשם למקום גלותו באנגליה. אשתו, הקיסרית מֶנֶן, בניו ובנותיו נשארו בעיר הקודש ושהו בה עד שחרור אתיופיה ב־1941. נכדיו של היילה סלאסי שעדיין חיים ממשיכים עד היום למלא את המצווה הנוצרית האתיופית החשובה – העלייה לרגל לציון הראשונה, היא ירושלים.