הכריש – קווים לדמותו

הדג הטורף הגדול בעולם
משקלו של כריש עמלץ לבן (Carcharodon carcharias, מילולית: "בעל השיניים החדות"), יכול להגיע ל־1,300 קילוגרם. ההערכות לגבי אורכו המרבי נעות בין תשעה ל־11 מטרים. אורכו של העמלץ הלבן הגדול ביותר שנתפס אי פעם היה 5.94 מטרים ומשקלו – 1,208 קילוגרם.

מבוקש: כריש רזה ומנומר
ספרים וסרטים החדירו לתודעה הקולקטיבית את הרושם שה־אוקיינוסים שורצים כרישים רעבים, האורבים לאדם התמים שמעז להיכנס למים. אבל הדימוי הזה לא ממש נאמן למציאות: יותר בני אדם מתים מעקיצות דבורים מאשר מתקיפות של כרישים (פחות מ־20 בשנה).
רוב האנשים מדמיינים כריש כבעל חיים ענקי, אפור, דמוי טורפדו, אבל מרבית הכרישים דווקא רזים וקטנים, ובצד כרישים אפורים שוחים באו־קיינוסים גם כרישים כחולים, חומים, צהובים ואפילו מנומרים. גודלם נע מכ־30 סנטימטר – כמו כרישאור ברזילי (Isistius brasiliensis) או כרישים ממשפחת הגלדניים (Scyliorhinidae) – ועד ל־18 מטר, כמו הכריש הלווייתני (Rhineodon typus), שנחשב לדג הגדול בעולם. עד כמה שזה נשמע מפתיע, אורכם של מחצית מכ־370 מיני הכרישים הידועים לנו אינו עולה על מטר אחד.

חוש שמיעה מפותח
כרישים התפתחו לפני יותר מ־400 מיליון שנה, והקדימו אפילו את ראשוני הדינוזאורים. הם מותאמים היטב לסביבתם והשתנו אך במעט מאז. כמה מחוּשיהם המיוחדים הופכים אותם לטורפים ולציידים מהיעילים ביותר בעולם החי. קול נע במים כמעט פי חמישה מהר יותר מאשר על פני הקרקע, ובזכות רגישותם המיוחדת של כרישים לקולות בתדירות נמוכה, מהסוג שמשדרים בעלי חיים פצועים, הם יכולים "לשמוע" טרף ממרחק של כ־1,000 מטר.
ממרחקים גדולים של עשרות ואף מאות מטרים מסייע לכרי־שים גם חוש הריח: נחיריהם דמויי השקים, שמשני צידי החרטום, אינם משמשים לנשי־מה, אלא להרחה. המים עוברים באיזור שמכיל מספר רב של תעלות חישה מפותלות, המכ־וסות במיליוני תאי ריח. תאים אלה מחוברים בצורה ישירה למרכז במוח הכריש שאחראי לזיהוי ריחות. להערכת מדענים, כ־70 אחוז מפעילותו של מוח הכריש מוקדשים למשימה זו.

כרישים טועמים אוניות
 באיזור החרטום יש לכרישים מספר גדול של שקיקים, הידו־עים בשם "אמפולות לורנציני" (Ampullae of Lorenzini). כל אחד מהם הוא קפסולה מיני־אטורית, מלאה בחומר המזכיר ג'ל, שמצוי בכריש. חומר זה קולט אותות חשמליים במים, ורגיש למטענים חשמליים זעירים (עד 0.005 מיקרו־וולט). בעזרת אמפולות לורנציני מזהים הכרישים שדות חשמליים שיוצ־רים בעלי חיים. הזיהוי עובד במיוחד ממרחקים קצרים ומאפ־שר לכריש לטרוף בעל חיים שהוא אפילו לא רואה במים החשוכים. מנועים וחפצי מתכת אחרים מחוללים אף הם שדות חשמליים, מה שיכול להסביר מדוע הכרישים בודקים־תוקפים אוניות, רציפים וכלובי מתכת.

בן כמה הכריש הזה?
מדענים שעקבו אחר עמלצים (Lamnidae) לא הרחק מחופי סן פרנסיסקו, באמצעות סימונם בצבע ושיטות נוספות, זיהו את אחד הפרטים שחזר מדי סתיו לסעוד את ליבו באריות ים. מלימוד שיעור הגדילה של כריש זה ושל עמלצים נוספים, שנתפ־סו ליד חופי קליפורניה, העריכו מדענים שכמה מהם היו בני 15. לדבריהם, עמלצים מסוימים חיים, ככל הנראה, אפילו 20 שנה ויותר.

אוכלים בסכין ובמזלג
למינים שונים של כרישים יש צורות וגדלים שונים של שיניים, בהתאם לסוג הטרף שממנו הם ניזונים – יונקים, דגים, סרטנים או רכיכות. לפי צורת השיניים יכולים מומחים לזהות את מין הכריש. עמלצים לבנים משתמ־שים בשיטת סכין ומזלג – הם תופסים את הטרף בשיניים הצרות והמחודדות שבלסת התחתונה, וחותכים אותו בעזרת השיניים המשולשות והמשוננות שבלסת העליונה. כרישי טרף גדולים יכולים לאכול אפילו בעלי חיים גדולים מהם, ו"ארוחה טובה", כמו אריה ים או צב ים, יכולה להספיק להם ליותר מחודש. 

שיניים עתיקות
בניגוד לדגים אחרים, לכרישים אין עצמות, אלא שדרה סחוסית, העשויה מרקמה מיוחדת – חומר חזק וגמיש שקיים, למשל, באוזן ובאף של בני האדם. רקמה זו, בניגוד לעצמות, אינה משאירה מאובנים. משום כך, כל שנותר לנו מכרישים עתיקים הם מאובנים של שיניהם ותבליטי עור, שעל פיהם אפשר להעריך את צורת הכריש. 

טורפי העל של האוקיינוס
הכרישים הגדולים הם טורפי העל של האוקיינוס – הם יכולים לטרוף כל בעל חיים ימי, אך אינם נטרפים על ידי אחרים. לכן, יש להם תפקיד חשוב בשמירה על האיזון בבית הגידול שלהם. בדומה לאריות ולזאבים, המקבילים שלהם על פני האד־מה, הם טורפים בעלי חיים חו־לים או חלשים, ובכך שומרים על גודלן של אוכלוסיות הדגים והיונקים הימיים ועל איכותן. כרישים ניזונים מדיונונים ומד־גים, ובהם גם כרישים אחרים ודולפינים, אך המזון החביב עלי־הם ביותר הוא אריות ים וכלבי ים. עם זאת, רוב הכרי־שים, שאורכם לא עולה על מטר והם נחשבים לקטנים – כמו כרישאורים וכרישים החיים ליד שוניות -אינם טורפי על: דגים גדולים ויונקים ימיים מסוגלים לטרוף אותם. 

פגשתי כריש ביישן
מומחים מעריכים כי רק שישה מיני כרישים מסוכנים לאדם. רובם חששנים, מסתתרים ואינם מזיקים, ומעדיפים להימנע מחברת אנשים ובעלי חיים גדולים אחרים. מצד שני, בני אדם צדים יותר מ־100 מיליון כרישים בשנה. בעבר נהגו להשתמש בשיניהם החדות לחניתות ובעורם החזק להפקת נייר שיוף. כיום ניצודים כרישים מסוימים כדי להפיק מהם דשן או מזון לבעלי חיים, אך בעיקר משתמשים בעורם ובסנפיריהם למאכל. לפי נתוני הקרן העולמית לחיי הבר, מאז 1991 גדל ב־2,000 אחוז מספר הכרי־שים שניצודו לאורך חופי הוואי למען סנפיריהם, הנחשבים למעדן. הכבד של מיני כרישים רבים משמש בתעשיית הקוסמ־טיקה ולהכנת תרופות. הסחוס שממנו עשויה שדרתם משמש לחקר מחלת הסרטן וכעור חלופי לנפגעי כוויות, וגם קרנ־יות מעיני כריש כבר הושתלו בעיניים של בני אדם. 

הכריש המפורסם מכולם
"מלתעות", סרטו של סטיבן ספילברג, יצא לאקרנים ביוני 1975 בליווי אזהרה: "הצפייה בסרט עלולה להיות קשה לילדים". עם צאתו, היה לשובר הקופות הגדול ביותר עד אז בהיסטוריה האמריקאית. הפקתו של הסרט עלתה כשמונה מיליון דולר, ובארצות הברית לבדה הכניס מיד עם צאתו לאקרנים כ־260 מיליון דולר – לא כולל הכנסות מיצוא הסרט וממכירת סרטים בווידיאו, ספרים, חולצות, פוסטרים, משחקים ועוד מאות פרטי ממורביליה.

בלי שיני חלב
שיני הכרישים אינן מהודקות בחוזקה ללסתות והן נושרות בקלות. בתוך הלסת יש כמה שורות של שיניים, וכאשר שן קדמית נושרת, מזדקרת וצצה לה שן חדשה ומחליפה אותה, לפעמים בתוך פחות מ־24 שעות. תהליך זה נמשך לאורך כל חיי הכריש, כך שיש לו אספקה לא מוגבלת כמעט של שיניים חדשות. כרישים אחדים משירים 30 אלף שיניים בשנה.