תקומת העברית, מות הארמית

עם ישראל היה עד למוות סדרתי של שפות בקרבתו הגיאוגרפית. רוב הלשונות השכנות מימי המקרא והמשנה אבדו, ורובן לא הותירו כל זכר. כך, למשל, אין אנו יודעים מילה אחת ביבוסית או בעמלקית. רק שפות שהותירו כתובים או צוטטו בתנ"ך, יש לנו מושג עליהן, לעתים מילים אחדות ולעתים שפה של ממש. הפלשתית, לדוגמה, הותירה לנו כנראה מילה אחת ויחידה – "סרני פלשתים", ומכאן באה דרגת הסרן בצה"ל. מן השפה המואבית, לעומת זאת, אנו יודעים כמה עשרות מילים וקצת דקדוק, בזכות כתובת מלך מישע המתורגמת בתנ"ך, ואת הבבלית והאשורית אנו מכירים היטב הודות לעשרות אלפי הלוחות המפוענחים.
אבל רוב הלשונות שרווחו בסביבתנו בימי המקרא והמשנה מתו. אפילו הפרסית המופיעה בתנ"ך והיוונית המופיעה בספרות חז"ל שונות לחלוטין מהגרסאות המודרניות המדוברות כיום בפי האיראנים והיוונים.
ומה באשר לעם ישראל? השפה העברית לא היתה שפתו היחידה, אלא שרוב שפות היהודים נכחדו, ואחדות נמצאות כיום בדרגת הסכנה הגבוהה ביותר. השפה הראשונה שליוותה את היהודים מלבד העברית היתה הארמית, שהגיעה לארץ עם בני ישראל כששבו מגלות בבל. הארמית היתה שפתם של חלקים גדולים מעם ישראל, אך בימינו היא על סף הכחדה מוחלטת. אמנם זקני העדה הכורדית וקבוצת יהודים אזרים המתקראים "נשדידא" עדיין דוברים אותה, אולם נראה כי הדור הבא לא ישתמש בה כלל.
יש גם עדויות לכך שבימי הביניים השתמשו היהודים בשפות רבות מלבד הערבית והגרמנית. עם השפות האלה אפשר למנות את היהודית האיטלקית, היהודית הפרובנסלית, היהודית הארגונית ואפילו את היהודית הבסקית. רק שתיים שרדו עד לימינו: היידיש, שפתם של יהודי אשכנז, והלדינו, או נכון יותר הספניולית, שהיתה שפתם של מגורשי ספרד בחלקים מן הפזורה. מאוחר יותר נפוצו דובריה גם למערב אירופה ולאמריקה. שתי השפות נמצאות כיום בסכנת הכחדה חמורה; לאחר השמדת הקהילות שדברו אותן בגולה במהלך השואה ולאחר "כיבוש העברית" בארץ ישראל הן אינן משמשות עוד את הדורות שנולדו בארץ. הלדינו עלולה להיעלם בתוך דור אחד, ורק איים של חרדים ממשיכים לדבוק ביידיש.
[אשר שפריר]