רעיון ההליכה לשלום מיפו לירושלים בחול המועד פסח נולד בעקבות הצלחת המסע בדרום צרפת בקיץ שעבר. היוזמה נבעה מההכרה שבסכסוך הישראלי־פלסטיני סובלים שני הצדדים. מכאן נוצר הצורך בפעילות עממית, א־פוליטית, שקטה. ההליכה היא הצהרה של פתיחות להקשבה ושל אי אלימות מתוך רצון לבטא שלום ולהפיצו. איש לא צפה שהמסע ייצא לפועל אחרי שורה של פיגועים רצחניים במהלך חג הפסח. גם שובו של החורף הפתיע. נפגשנו, כמות דלה של משתתפים, במרכז היהודי־ערבי ביפו. כיאה למסע לשלום ולאי אלימות, אין אבטחה. רבים שקלו מחדש את השתתפותם. אחרי התלבטויות החלטתי להצטרף למסע, אבל רק לחלקו. כפר חב"ד. כבכל יום, תודרכנו לצעוד בשתיקה, בטור ארוך, עם סרט לבן לצווארנו, מתוך מודעות לסביבה ולקונפליקט שגורם סבל רב. "בכל מקום שנגיע אליו נפיץ רוגע ושלום", אמר המורה הרוחני. צעדנו בשדות, בין קוצים. גשם זלעפות. עצרנו ברמלה לשיחה עם ערבים ויהודים מהבית הפתוח. רועדים מקור, נכנסנו לכנסייה סמוכה כדי להתחמם. ההליכה למחרת מגזר לנווה שלום לוותה שוב בגשם. בוץ טובעני. שדות החיטה הירוקים, משב הרוח העדין והפריחה בכל מקום היו לנו נחמה בתנאים הקשים. יצאנו לכיוון יער שורש אחרי מדיטציה בחדר התפילה של נווה שלום. המסלול נעשה הררי. הרגליים כאבו. השירותים המאולתרים במחנה הציעו נוף עוצר נשימה, פרחי תבלין שמפיצים ריח נעים ושקט ששמור רק לטבע. ביום האחרון למסע יצאנו מעין כרם וצעדנו למרכז ירושלים, הפעם בשרב. אנשים בעיר הביטו בנו בפליאה. עלונים שחילקנו שימשו לנו פה להסברה. אחדים תהו בקול: "מה זה, הם לא מדברים?". יש שהלכו רחוק יותר: "מה זה, כת השטן?". מעטים חיזקו את ידינו. במדרחוב קראו לנו "עוכרי ישראל" ו"נאצים". צעקו לעברנו, "אנשים נהרגים ואתם עושים הפגנה לשלום?". שם, לראשונה במהלך המסע, חששתי. שני נזירים בגלימות חומות הצטרפו לטור. בשער יפו זכינו לקבלת פנים חמה. משם המשכנו לגיא בן הנום, לטקס הסיום. מעגל המשתתפים התעצם. כולם אחזו ידיים. במרכז קבעו עמוד שעליו נכתב: "יִשְרֶה שלום עלי אדמות". עדיין בשתיקה, יש מי שניגש לעמוּד להתפלל, אחרים מניחים פרחים. שרים שירי שלום. מתחבקים, מחייכים, שלווים, נרגשים, מנסים למשוך זמן עד החזרה למציאות. עדי אלון |