מה אמר תיאודורקיס

לא מזמן הציג המלחין מִיקִיס תֵיאוֹדוֹרָקִיס את ספרו "היכן אמצא את נפשי", במעמד שרי החינוך והתרבות היוונים. בין היתר אמר תיאודורקיס (בתרגום מדויק): "היהודים הם שורש הרע, לא הטוב… אנחנו נתנו לעולם אישים כמו פֶרִיקְלֵס ואילו הם צללים…". תיאודורקיס תיקן בדיעבד את דבריו. הוא לא התכוון, הוא טען, ליהודים, אלא לשרון ולפוליטיקה הישראלית.
יוון כולה, על מוסדותיה, מדינאיה, אמניה, עיתונאיה, ממשלתה, מפלגותיה – מלבד יוצאים מן הכלל מעטים – קמה להגן על דברי מלחינה הלאומי. זה מול זה ניצבו המלחין על מפעל חייו ודבריו האנטי יהודיים, אל מול הקהילה היהודית הקטנה, בת כ־4,500 נפשות. הפור נפל. היוונים התגייסו להגנת המיתוס הלאומי על חשבון מתי מעט בשר ודם, אזרחים יוונים, בני דת משה.
ליוון היסטוריה ארוכה של דיבורים ומעשים אנטי יהודיים. מאז 1912, עם דעיכת האימפריה העותמאנית, כשצפון הארץ, ה"ארצות החדשות", סופח, עדיין לא רשמית, למדינה היוונית, כבר אז התחילו לבצבץ הסימנים הראשונים של יחס השלטונות ליהודים.
סירוב השלטונות לאפשר ליהודים לחזור לבתיהם אחרי השריפה הגדולה שכילתה, באוגוסט 1917, כ־75 אחוז מהרבעים היהודיים של סלוניקי והשאירה ללא קורת גג אלפי יהודים, למרות שליוונים ולמיעוטים האחרים, שנפגעו פחות, הותר, וסירוב הרשויות להיפגש עם ראשי הקהילה ולדון עימם בבעיה מעלים חשדות כבדים לגבי סיבות השריפה.
בשואה הושמדו 86 אחוז מיהודי יוון (סלוניקי איבדה 96 אחוז מיהודיה). ראשי הקהילות היהודיות כיום שומרים על פרופיל נמוך ומעלים על נס את יחסי האחווה ששררו בין היוונים ליהודים במשך הדורות, מרוממים את היוונים על רוחב לבם והחמימות שבהם קיבלו את מגורשי ספרד (זה מסולף מבחינה היסטורית – 
ב־1492 האזור כולו היה תחת שלטון עותמאני), כן מהללים אותם היהודים על כך שתוך כדי סיכון חיים הצילו אותם מציפורני הנאצים, וזאת למרות שמספרי החיסול מדברים בעד עצמם.
יוון לא קיבלה את היהודים השבים אחרי הכיבוש הגרמני בסבר פנים יפות. ברוב המקרים רכושם נשדד על ידי שכניהם ובתיהם נתפסו. המדינה סירבה לסייע לניצולים בטענה שהם יכולים לפנות לארגונים יהודיים בינלאומיים.
חיי היהודים בשנים שאחרי המלחמה השתפרו לאין ערוך למעט גלי אנטישמיות הקשורים לאירועים הנוגעים ביוון. פעם זו אנטישמיות שמתעוררת בגלל שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר היהודי, בזמן פלישת התורכים לקפריסין (1974), פעם אנטישמיות שמקורה בהתערבות האמריקאים בהפיכה הצבאית ביוון 
(1967), פעם אנטישמיות שמקורה ביחס ישראל לפלסטינים. וכל זה בנוסף לאנטישמיות המחלחלת בכל הרמות הן ברמת הציבור הרחב והן ברמת הממשלה, העיתונות והאמנות.
יעקב שיבי