בשנת 1986 הגיעה אל סיומה בנייתו של סכר אתאתורכ (Atut8rk Baraji), הגדול בסכריה של תורכיה. הסכר, הבנוי על נהר פרת (Euphrates), נקרא על שם יוזם מפעל המים של המדינה ומייסד תורכיה המודרנית, כמאל אתאתורכ.
באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, הוקם בהוראתו של אתאתורכ משרד שייעודו היה לבדוק את האפשרויות להקמת תחנות כוח להפקת חשמל על נהרות תורכיה. מאז אותה יוזמה הוקמו (או נמצאים בשלבי הקמה) 193 סכרים ברחבי המדינה, המאפשרים מלבד ייצור חשמל גם השקיית שטחים חקלאיים. המים מסכר אתאתורכ, למשל, משקים את מישורי חרן המדבריים באמצעות שתי מנהרות להזרמת מים.
הסכר הוא חלק מתוכנית גדולה יותר – פרויקט דרום אנטוליה (GAP – Guneydoge Anadolu Projesi). שטחו של הפרויקט אדיר הממדים, שגובל בדרום בסוריה ובדרום-מזרח בעיראק, מגיע ליותר מ-75 אלף קילומטר רבוע, שהם כעשרה אחוזים משטחה של תורכיה (ופי שלושה משטח מדינת ישראל). בתחומו של המפעל נכללות שבע ערים: אדיאמאן, בטמן, גזיינטפה, מרדין, סיארט, שנליאורפה ודיארבאקיר, ויישובים קטנים רבים.
הוא כולל כחמישית מהשטח המתאים לחקלאות בתורכיה, שאותה אמור הפרויקט להפריח. הפרת והחידקל (Tigris), הנהרות שעליהם נבנה הפרויקט, מגיעים מההרים ועוברים בשטחים השחונים שבדרום אנטוליה, בדרכם אל המפרץ הפרסי. הסכרים ישנו את התמונה.
לפי התוכניות יכלול הפרויקט 22 סכרים, מתוכם שבעה גדולים, ו-19 תחנות כוח. חמישה סכרים נבנו על הפרת: קבן, קאראקאיה, אתאתורכ, בירצ'יק, וכרכמיש, שנמצא עדיין בהקמה. בשלב השני של הפרויקט נכלל נהר החידקל, שעליו נבנים שני סכרים גדולים: ג'יזרה, שבקרבת הגבול עם סוריה, וסכר איליסו.
השלטונות מעוניינים לקדם את תושבי חבל הארץ הנרחב הזה במעבר חד ומהיר לעידן מודרני יותר. אלא שלקדמה יש גם מחיר: מילוי המים בסכרים מביא להצפתם של הרבה מאוד יישובים, ותושבים רבים נאלצים לצאת מבתיהם ולפנותם. משום כך כולל הפרויקט הקמת יישובים לאוכלוסיית הכפרים שפונתה ולנוודים באזור. כך נבנו מרכזים עירוניים, חוות חקלאיות ומפעלי תעשייה שונים. החשמל לערים, לכפרים ולמפעלים מגיע מהתחנות ההידרו-אלקטריות שנבנו בצמוד לסכרים.
סיפורה של העיירה חסנקייף (Hasankeyf), השוכנת על הכביש ממרדין לבטמן, עשה דרכו לכותרות. עם סיום בניית סכר איליסו (כנראה ב-2006), יוצפו עיירות וכפרים רבים לאורך הנהר, ובהם חסנקייף. תושבי העיירה ייאלצו לנטוש את בתיהם לעבור למקומות מגורים אחרים. בניסיון להילחם בגזרה ארגנו התושבים כנס מדעי, שנועד להבליט את חשיבות נכסי התרבות שמצויים בסביבת העיירה. מאמרים רבים המצדדים בשמירת נכסי התרבות הללו פורסמו בעיתונות התורכית ומחוצה לה.
חסנקייף בנויה על מצוק בגדה הדרומית של נהר החידקל. בחלקו העליון של המצוק נחשפו שרידים החל מהתקופה הרומית. לאחר הכיבוש הערבי ב-640 נקראה העיר חיסן-קייפה (Hisn-Kayfa, מצודת המצוק). במאה ה12- הפכה לבירת האַרתוּכּים, והם שבנו את הגשר ששרידיו נראים ליד הגשר המודרני. מ-1232 שימשה העיר משכן לשושלת האיובית-כורדית, עד לכיבוש העות'מאני.
בעיירה מצויים שרידים ייחודיים של מבני קבורה, מסגדים ומבנים מימי הארתוכים; על המצוק נבנה ארמון השליט, שחלקו נשמר עד היום; בגדה הצפונית של הנהר עומד קבר מונומנטלי, מעוטר באריחי חרסינה צבעוניים, ובו קבור שליט האיובי זייאן אל-עבדין, מצאצאיו של צלאח א-דין המפורסם. במטרה לשמר את כל העושר הזה עורכות זה 15 שנה משלחות ממדינות שונות ובמימון בינלאומי מחקרים ארכיאולוגיים, המתעדים את השרידים לאורך שני הנהרות בטרם יוצפו במים.
בינתיים, השילוב בין המים השוצפים בירוק ובכחול לבין בתיה הצהובים והאדומים של חסנקייף, שנבנו במעלה המצוק, מקנה לעיירה צבעוניות וססגוניות. רבים פוקדים אותה, באים לעודד את התושבים, אולם כמעט לכולם ברור שהקדמה והפיתוח יכריעו וכי גורלה של העיירה נחרץ.
חלק מהתושבים עזבו כבר את המקום. הבודדים שנשארו ממשיכים לשבת כמנהגם בבתי התה על הנהר הזורם, מעבירים את הזמן בעישון נרגילה, בשתיית תה ובשיחות חולין. מבט על התושבים מזכיר תמונות מהמחזה של סמואל בקט "מחכים לגודו" – כולם מחכים.
כתב: יהודה דגן