| בספרו הוא מתאר מערכת משוכללת של חוקים וקודים שלפיהם חיים הצוענים, ובהם טמון הסבר לכמה מהסטריאוטיפים המיוחסים להם. בדומה לחברות רבות בעולם, לבני הרומא יש מסורת של איסוף וליקוט, שבה מזון שאפשר ללקטו נחשב לרכושו של המלקט. יורס מספר שכך התייחסו לכל תרנגולת שמצאו – גנבו במושגים אחרים – גם אם היתה מוגנת מאחורי גדר. החוקרת איזבל פונסקה ציינה אף היא כי בדומה למסאים באפריקה, שמחשיבים את כל הבקר כשייך להם, הצוענים מחשיבים את כל תפוחי האדמה שבהם הם נתקלים לשלהם. מערכת חוקים נפרדת הכתיבה את יחסם של הצוענים לגאג'ה, מי שאינו צועני, ולפיה מותר "לסדר את הגויים". משפחתו המאמצת של יורס הסבירה לו שמותר לקחת מגאג'ה רק בכמויות קטנות, כל עוד לא מדובר בחמדנות אלא רק לצרכים קיומיים. לעיתים היו הצוענים מסכמים עם המשטרה המקומית על אזורים ותקופות שבהם יש לשלם על כל דבר שלקחו, אוסרים על קיבוץ נדבות ומפסיקים את הגדת העתידות. התנהגותם במקרים אלה היתה תחת שליטה, סדר ומשמעת. בכל מקרה, לצועני אסור לגנוב מצועני. בהתרשמות ראשונית של מבקרים במושבות הרעועות של הצוענים החיים בשולי הערים, החוץ אכן נראה מוזנח, אך הפנים, גם בבקתה הרעועה והמתקלפת ביותר, נקי. חברת הרומא מונהגת על פי חוקים נוקשים של טהרה וטומאה. יורס מדווח על סוגים שונים של דליים לרחצה שהובאו אל הקרוואן מדי בוקר מהנהר, ואסור היה לערבב ביניהם. רומא לעולם לא ישטוף את פניו במים ששטפו גוף, ובנהר הוקצו אזורים נפרדים לרחצה על פי רמות טומאה, כשנשים הרות או במחזור רחצו אחרונות, במורד הנהר. אשה נחשבה לטמאה ממותניה ומטה, ואסור היה לחצאיתה לגעת בגבר או בחפציו של גבר שאינו בעלה. מנהג זה שמר על הנשים שהיו זמן רב בסמוך לגברים, העלה אותן בחשיבותן ובמסתוריותן ותרם לכוחן. מלאכת הכביסה מילאה את רוב יומן של נשות הרומא, שהיו מפרידות את הכביסה לשלוש קערות נפרדות: בגדי נשים, בגדי גברים ולבנים. הרומא מפלג הלווארה הקפידו עוד יותר, והפרידו לחמש קערות: בגדי נשים, בגדי גברים, מה שנלבש מתחת לחגורה, מה שנלבש מעל לחגורה ולבנים. חברת הרומא נהגה בחומרה באדם שלא טיפל במחלתו ועלול היה להדביק אחרים. הוא נשפט בבית הדין של הקהילה, שדן במקרים שונים של הפרת הקוד ההתנהגותי של הרומא. הלווארה שאיתם נדד יורס לא הבינו את מנהג האירופאים להחזיק ממחטה משומשת בכיסם ולא הסכינו להימצאותם של חתולים במטבח. חתולים נחשבו מלוכלכים במיוחד מאחר שניקו את עצמם בליקוק, וכך הכניסו את הלכלוך לתוך גופם. כמו כן לא יכלו להבין כיצד אפשר להושיב תינוק על סיר לעשיית צרכים במרכז רצפת המטבח, והתחלחלו למראה נייר הדבק שנועד לתפוס זבובים. איזבל פונסקה תיארה את אסטרטגיות ההישרדות של הצוענים, שחייבו אותם להטעיה, לרמייה, להתחזות ולהדגשת האקזוטיות. רבים נוהגים לשייך לצוענים את מנהג קיבוץ הנדבות, אולם בשפות הרומא אין מלה לקבצנות. המונח הקרוב ביותר בשפתם משמעו "להסתובב בכפר", בדומה לסאדהו בהודו שחיים מנדבות תורמים. יורס מתאר את הקבצנות של הלווארה כתכסיס שנועד להבריח ולהרחיק זרים מהמחנה. הלווארה, שהיו קבוצה עשירה מאוד בזהב ובסוסים, עסקו בקבצנות לשם שעשוע וכמשחק תחרותי בין הנשים. הן נהגו להמר מי מהן תצליח להוציא נדבה גדולה יותר מן הגאג'ה, ונקטו תעלולים נוספים: כאשר רצו שיפנו להן מקום, נהגו להתגרד באופן אובססיבי, ופתחו בשיעול בלתי פוסק ליד אוכל בחנות או בשוק, כדי למנוע מגאג'ה לקנות אותו. כך השיגו את המזון בחצי מחיר או בחינם לאחר שמיששו אותו. הגדת עתידות שימשה פרנסה טובה. מי שידו זכתה להיקרא על ידי צוענייה מעיד כי על אף שידע שמדובר בהצגה, התחזית והניתוח היו מדויקים. יורס מספר על נשים שידעו להגיד עתידות בשבע או בשמונה שפות מבלי שידעו את השפות שבהן ניבאו. הגדת עתידות נאמרה רק עבור גאג'ה ולא עבור צוענים, ונעשתה על ידי נשים בלבד. אשה צעירה מן הקבוצה שאיתה נדד הסבירה לו כי אנשים באים לבקש את עצת הצוענים דרך הגדת עתידות מפני שאינם מסוגלים להתמודד עם החרדות שלהם. במקום לספק את הצורך הזה, נוצרת אצלם תשוקה חמדנית לנבואה, בדומה להתמכרות להימורים. היא טענה שיש בכך נזק רב, מאחר שהם מאבדים גם את הכסף וגם את התובנה. הנבואה מעוורת את האדם מהסיבות האמיתיות לבעיותיו. זה נוהג יהיר הגורם להונאה עצמית ולחיפוש תחבולות כפתרונות, בשל חוסר רצון להתבונן מתוך יושר מוסרי על החיים כפי שהם. רוב האנשים מתייעצים עם מגידי עתידות כדי לקבל אישור לחרדותיהם, לא פעם יותר מאשר לתקוותיהם. תפיסה צוענית מקובלת היא שהחרדה מרוקנת בעוד שקבלת העצב מעשירה את האדם. |