מה אומרים הבוטנאים?

משפחת האירוסיים כוללת מגוון של צמחי תועלת וצמחי נוי מפוארי פרחים, בהם מפורסמים הסוגים אירוס, סיפן, פרזיה (Freesia), כרכום ואיקסיה (Ixia), המגודלים כפרחי נוי זה מאות שנים. כ־260 מיני אירוס גדלים בר בכל חצי הכדור הצפוני, בעיקר באזורים ממוזגים. כולם צמחים רב־שנתיים בעלי איבר אגירה תת־קרקעי – קנה־שורש, פקעת או בצל – ולרובם עלים שטוחים דמויי סיף. מאז המאה הקודמת פותחו לנוי מאות זנים תרבותיים של אירוסים, רובם באמצעות הכלאות מלאכותיות. 
המלים מסתבכות כשמנסים לתאר את מבנה הפרח של האירוס. הוא מורכב משלושה סעיפים וביניהם מעין דגלים צבעוניים. לכאורה, יש בפרח תשעה עלים צבעוניים, אבל שלושה מהם – החלק העליון השסוע בראשו, בכל סעיף צבעוני – הם בעצם עמודי עלי, ולא עלים. יתר השישה הם עלים ממש; שלושת העלים הצבעוניים הניצבים בין שלושת עמודי העלי קרויים "דגלים", ושלושת העלים הכפופים כלפי מטה – "שפיות". 
האירוס מותאם להאבקת חרקים. השפית והעלי שמעליה יוצרים כעין מנהרה, שבתוכה חבוי אבקן. במינים רבים מעוטרת השפית בכתמי צבע, בקווים ובנקודות, המכוונים את החרק לתוך המנהרה, ולעיתים משמשת  השפית כמשטח נחיתה. למיני אירוס רבים יש ריח אופייני המושך את החרק המאביק. החרק נדחק אל מנהרת ההאבקה, משפשף את גבו השעיר באבקן שמעליו ובביקור בפרח הבא מורח את האבקה על צלקתו.