| חשקה נפשכם בלאסוֹפי? עצמו את העיניים והרחיקו על כנפי הדמיון עד מדגסקר, האי הרביעי בגודלו בעולם, משכנם של אחרוני הלֶמוּרִים, סימפוניה רומנטית של צבעים וריחות, מולדתם של סוחרי תבלינים הרפתקנים, ארץ שריחה הוא ריח וניל אמיתי, ומקום שבו גם בני הערים עדיין יושבים לסעודת ערבית על גבי המחצלת, על הרצפה. המלגאשים – כך בני מדגסקר קוראים לעצמם – ניחנו בטעם ייחודי ככל שזה נוגע למשקאות, שכן הרָנוֹנָפּאנגוֹ, המרענן הלאומי, אינו אלא תוצר לוואי של אורז שרוף ומהול במים. חוץ מזה, האוכל נורא נורא בריא. על המחצלת, בכל ארוחה, אפשר למצוא קערת אורז, פנכות ובהן תבשיל דג או עוף ברוטב שמזכיר במרקמו ובבני־טעמו קארי עדין – ולאסוֹפי. מוכרחים לאסופי, או כל מרק ירקות אחר. בעצם, מדובר בנזיד. אבל אם תרצו, אפשר גם לדלל. גם בריא, גם טעים וגם הוכחה לכך שהאקזוטי לא חייב להיות דווקא מוזר. לאסופי טוב מתחיל בשני קילוגרם עצמות של עגל, שטופות היטב, שיבלו לפחות שעה אחת בסיר גדול ובו ארבעה ליטרים מים וכף מלח גס, על אש קטנה, אחרי רתיחה אחת. בשלב זה אפשר לכסות את הסיר, לקרוא את "וניל" של דליה רביקוביץ' ולברר מה מצב הקשרים הדיפלומטיים שלנו עם מדגסקר ואיך לעזאזל טסים לשם. בתום שעה, יש לשחרר ארבעה גזרים גדולים ושלוש לפתות יפות מקליפותיהם ולחתוך כל ירק לשלושה־ארבעה חלקים. משליכים אל הסיר, ומוסיפים שלוש עגבניות חתוכות לרבעים, זר בצל ירוק, חתוך גם הוא לרבעים לאורכו, כשתי כוסות של שעועית ירוקה, טרייה או קפואה, חצי כפית פלפל שחור ועלה דפנה אחד או שניים. עוד שעה של בעבוע איטי, וזה כמעט מוכן. שולים את הירקות מן הסיר בכף מחוררת. מבעד לצעיף ההבל של התבשיל אפשר לחלום על רשת דייגים מלגאשית נפרשת בים בשעת הזריחה. את הירקות מעבירים במטחנת בשר גסה או במסננת. מקפידים להרחיק מהם את עלי הדפנה, שעלולים להעניק ליצירה המוגמרת ניחוח מר של געגועים מכורכמים. מתקבלת עיסה ניחוחית, גרבר לבוגרים. מדללים לפי הטעם בנוזלים של המרק ומגישים חם מאוד בלוויית הקרקרים המועדפים עליכם. אוכלים, מגלגלים את המחצלת ומצלצלים לסוכן הנסיעות. כתבה: אריאנה מלמד |