| ביידיש, אחת המטאפורות המורכבות לתיאור עונג עילאי היא "מאושר כמו אלוהים בצרפת". נו, ולא שאין לו סיבות. אם אלוהים יורד למחוז פריגור בדיוק כששוחטים אווזים, הוא יכול להתרשם עמוקות מן הכבדים הוורודים, הענקיים והרוטטים שנעקרים מתוך העוף ועוד מעט יימכרו בהיכלי הפָָּּּטֶה של פריז באלף פרנק (למיכל של חצי קילוגרם). עוד הוא יכול להתבונן בברואיו הטובים מורטים את עור האווזים מנוצות, על תועפות השומן שמתחת לעור, ומשליכים את הפיסות החיוורות והחלקלקות לקלחות רוחשות; וכשהכל נמס והבית מלא ניחוח המזכיר לאלוהים את ריח העיירה המזרח אירופית ערב הפוגרום, מחליקים לקלחות את קורקבני העופות המבותרים ומרחישים אותם בשומנם שלהם עד שהם מתרככים, משל ביקשו בני האדם לעשות לעצמם ריבה מבשר. גם בארץ השפע לא זורקים אוכל, וכך confit de gesiers d’oie (קונפי קורקבני אווז), תבשיל כפרי, פשוט וקל להכנה, הפך לאחת מאושיות המטבח של פריגור. "קל" הוא ענייין יחסי, כמובן. להכנת קונפי בבית דרושים חורף, צנצנת של ואליום, חמש שעות של בטלה והשכחה מכוונת של כל הידע האנושי על תזונה בריאה. מחצית מתכולת צנצנת הוואליום נציע לקצב השכונתי החביב, שכן אם הלה לא נולד בצרפת, אנו צפויים לחזות כיצד הוא מתכסה זעה קרה ומגיב בבעתה כשנבקש ממנו עורות ושומן אווז במשקל ארבעה קילוגרם, ועוד קילוגרם וחצי קורקבנים. יתר הוואליומים ישמשו להשככת חרדת הכולסטרול שלנו. התוצאה שווה את זה. בסיר אימתני וכבד ממיסים על אש קטנה את כל העורות והשומן. כשהעסק מתחיל לרחוש, מוסיפים ארבעה בצלים יבשים חצויים לשניים. אפשר ואף רצוי לכסות את הסיר ולבדוק מדי פעם מה המצב. לפחות שעה וחצי יעברו עד שיהיו בו רק נוזל זהוב, שהוא שומן טהור, פיסות עור שחומות הידועות – לנו ולאלוהים – בשם גריווען, וניחוח שמיימי של בצל מטוגן. מתי זה מוכן? בדיוק כשהבצל ממש שחום אבל לא שרוף. לכבות את האש, לדלות מן הסיר את הגריווען ואת הבצל מיד, לחכות עד שמתקרר, ולסנן. את הבצל אפשר להשליך, על הגריווען מותר להביט בחמדה ולהחליט בצער שגם לכלב מגיע, ואת הקורקבנים המנוקים והמיובשים משליכים לסיר אליו הגרנו את השומן המזוכך. שוב אש קטנה, שעתיים לפחות. מוסיפים לפחות כף מלח גס, שרים שירי זימה אותנטיים ("היו לה שדיים קטנטנים, לוולנטין, ושער בית השחי שלה היה מקורזל כשל כבשה"; תודו שרק בצרפתית הצירוף הזה נשמע מפתה), ובחלוף שעתיים דוקרים קורקבן אחד במזלג, דולים אותו מתוך הסיר וטועמים. ולא מפסיקים לטעום. רך ומנחם אבל גם נגיס הוא צריך להיות, ממש כמו שד אחד של ולנטין הזאת. מכבים את האש. ממתינים עד שהרחישה מסתיימת. משליכים אל הסיר כמה גבעולי טימין ומוציאים אותם משם בחלוף עשר דקות. כשהסיר חמים אך לא לוהט, מגירים את תכולתו למיכל חרס עם מכסה ושומרים במקרר לנצח, או עד שנגמר; כלומר, יומיים לכל היותר. ואלוהים מביט ממעל, מאושר במעשה־ידיו להתפאר, בפריגור ובקריית־עקרון כאחד. כתבה: אריאנה מלמד |