מורה נבוכים לעולם התה

צמח התה הוא, כאמור, אחד. איך, בכל זאת, יש כל כך הרבה "סוגים" של תה? החלוקה הראשונית לתה ירוק, שחור וחצי־שחור (אוּלוֹנג) נובעת מדרך עיבודם של העלים. תה ירוק אינו מותסס כלל, ועליו נקלים מיד לאחר קטיפתם. התה השחור, הנפוץ ביותר, עובר תהליכי התססה וייבוש, ואילו האולונג מותסס למחצה והוא "באמצע", בין התה הירוק לשחור.
התה הירוק, האופייני לסין וליפאן, ומועדף גם על מוסלמים ששתיית תה מותסס אסורה עליהם, מופק על ידי חשיפת העלים לחום עז. טעמו חזק ומריר, אם כי התמצית שקופה למדי. בסין נתנו לסוגיו השונים שמות עתירי דמיון, כמו "אבקת

קליית עלי תה בשיטה ידנית, איזור האנג-ג'ו. הנערה מקפיצה את עלי התה בכלי האבן הלוהט בטמפרטורה של של כתשעים מעלות צלסיוס, במשך כעשרים דקות לכל חופן עלים | צילום: נלי שפר

שריפה" (צ'או־צ'ן), שעליו גלולים ודומים לקליע קטן באורך שלושה מילימטרים, או "אבקת שריפה גסה" (התה הקיסרי, טיצ'ן), שהוא בעל עלים גלולים וגדולים יותר בגודל של כדור רובה. עוד סוגי תה ירוק ידועים הם תה מנטה מרוקאי ותה יפאני (שינצ'ה), שצבע החליטה שלו עז במיוחד.
להכנת תה שחור חמישה שלבים: הכמשה (במהלכה מיובש העלה ומרוכך), גילול (תאי העלה מרוסקים על מנת לאפשר שחרור וערבוב של המרכיבים הפעילים שבו), התססה לחה (שעתיים־שלוש בחום של 27 מעלות צלזיוס), קלייה (במשך כעשרים דקות, בחום של 90 מעלות צלזיוס) ומיון. שלושת הסוגים העיקריים של התה השחור הם מסרילנקה (ציילון), הודו וסין.
זני תה ציילוניים מפיקים חליטות חזקות למדי, בעלות טעם טבעי ופשוט ואפשר לשתותן בכל עת. עם הזנים המשובחים ביותר נמנים: Superior Orange Pekoe – בעל עלים גדולים וריחניים מאוד, עם טעם עדין, המפיקים חליטה בגון ענבר שרצוי לשתות ללא חלב; Flowery O Pekoe – עלים גלולים הנפתחים במלואם בזמן החליטה, ומפיקים תה בשום המתמזג היטב עם לימון; Uva Highland – תוצר נפלא המופק מעלים גדולים, נלגם ללא חלב; Medium Grown Broken Orange Pekoe – תה חזק, ששותים בדרך כלל עם חלב; ו־High Grown – תה בגוון חי, ריחני מאוד, מתאים לשחרית.
זני תה הודיים הם ריחניים במיוחד. המשובחים שבהם הם התה ממחוז דארג'ילינג (עשיר, מענג עם דברי מאפה, וטעמו משתנה בהשפעת תנאי הקרקע, הגובה והאקלים של המטעים – סלימבונג, סינגטון, ג'ונגפנה וכדומה); ממחוז אסאם (עלים קטנים שבורים בעלי קצוות זהובים, המפיקים תה עשיר הנלגם לעיתים קרובות בלוויית מעט חלב); ותה בנגאלי, שלו עלים גדולים, טעמו עדין בגוון של שקדים, והוא מתאים לארוחת בוקר.
התה הסיני מתחלק לשני סוגים: זני תה פשוטים (שאיכותם אינה בהכרח פשוטה כלל ועיקר) וזני תה מאודים. עם הסוג הראשון נמנים תה יו'נאן, הידוע כ"מוקה" של התה, מעורר ובעל טעם מלא (עלים בעלי קצוות זהובים); זן הקרוואן ריחני, עם תכולת קפאין נמוכה ומומלץ לשתייה בשעות הערב; לתה הקימוּן יש השפעה מועילה על מערכת העיכול, ואילו תה ה־Great Mandarin, בטעמו היסמיני, מלווה באורח מושלם את מטעמי המזרח הרחוק. עם זני התה המאודים נמנים ה־Imperial Souchong המתאים לשתייה בשעות אחר הצהריים (עלים צעירים ורכים, המעורבים בפרחי יסמין); ה־ Lapsang Souchong (זן עם עלים רחבים ונאים, בעל טעם וארומה מעושנים) הוא מאודה יותר מאשר ה־Imperial Souchong, ולתה ה־Tarry Souchong טעם מעושן מובהק ביותר (עלים רחבים).
מקורו של תה האולונג, החצי־שחור, בטייוואן והוא פופולרי מאוד בארצות־הברית. הזן שנחשב לטוב ביותר הוא ה־Fancy Grade Oolong, ממנו מפיקים חליטה עדינה במיוחד, שעדיף לשתות ללא חלב. לזנים אחרים יש טעם דבש.
בנוסף לזנים הקלאסיים, קיים מגוון גדול של סוגי תה המבושמים בפרחים או בפירות. הידוע שבהם הוא הארל גריי. בתערובת זו, הנקראת על שם הרוזן השני מגריי, מוסיפים תמצית שמן ברגמוט לעלי תה סיני שחור בלתי מאודים. לתה מפורסם אחר, תה ג'ורג'יה, יש טעם הדרים ופרחים. וניל, תות, פטל, קוקוס, אשכולית, תפוח, מישמש, זנגוויל, קינמון ופסיפלורה הם רק חלק מהטעמים השונים של תה מבושם, שאפשר לשתות חם או קר. אבל למעט הטעמים המסורתיים – יסמין, ורדים, ברגמוט, פרחי תפוז ולוטוס – אוהבי תה מושבעים מסרבים להתייחס לחליטות כאל "תה של ממש", ובוז עמוק במיוחד הם רוחשים לפופולריות הגואה של חליטות צמחי בר. משקה של מים חמים עם מרווה משולשת, מליסה רפואית, נענע, זעתר, זוטה או בבונג (קמומיל) עשוי אמנם להיות טעים, בריא ומרווה, אבל זה לא תה.