נקמתם השקטה של בני האינקה?

למחרת האינטי ראיימי, הטקס המסורתי שנערך ביום הקצר ביותר בשנה בקוּסקו שבפרו, מתגודדים אלפי אנשים על חומות הענק של שרידי מבצר סקסוואמן (Sacsayhuaman) שנישא מעל העיר וצופים בהופעה מרהיבה של ריקודים וטקסים, שמקורם בפולחן השמש והתירס של בני האינקה.
מספר האנשים המכסה את ההר והחומות עוצר נשימה. המוסיקה מחרישה אוזניים, המאכלים המתבשלים מפיצים ריחות עזים ומתקני השעשועים המאולתרים מלאים ילדים צווחים מאושר.
בכל המהומה הזאת מתקשה המבקר המזדמן להבחין בפסטיבל עממי מרתק, המתרחש ממש מתחת לאפו בשדות החרושים שמובילים למבצר.
השדות הללו, שזה עתה נקטפו ונחרשו, מלאים רגבי עפר חומים כהים. מאות אנשים מסתובבים בהם בקבוצות קטנות, במה שנראה ממרחק כתנועה ללא מטרה. כאשר מתקרבים, מתברר שהאנשים הללו, משפחות על ילדיהן, גוררים שקים מלאי תפוחי אדמה, גורפים רגבים ומציתים מדורות קטנות. זהו ה"ווטיאס", אירוע עממי שמתקיים במקביל לאינטי ראיימי ומסמל את העובדה שתפוח האדמה הוא המזון הבסיסי והחשוב ביותר בפרו.
כל משפחה עורמת ערימה של רגבים ויוצרת טבון עפר מעוגל, הנראה כמו איגלו קטן. בפתח שבצד מבעירים זרדים, ענפים וקרשים. כאשר הטבון המאולתר חם מספיק, הם מטילים לתוכו את עשרות הזנים של תפוחי האדמה שבידיהם, סוגרים את הפתח ומכים על המבנה, מפרקים אותו וקוברים את תפוחי האדמה מתחת לרגבים הלוהטים. תפוחי האדמה ייאפו לאיטם, וכאשר יחליטו בני המשפחה שהם מוכנים, הם יחפרו בערימת העפר החמה, יבררו את אלה שמפיצים ריח טוב ואדי חום, יאכלו אותם לתיאבון ויכבדו בשמחה כל עובר אורח; כמונו, למשל.
אנו, שגדלנו על תפוחי אדמה קמחיים וחיוורים, שרואים בדזירֶה הסגלגל מוצר יוקרה, התקשינו להאמין שתפוחי אדמה, במצבם הטבעי, עשויים להיות מגוונים וטעימים כל כך. אכלנו הרבה מאוד תפוחי אדמה ב"ווטיאס", ואחד לא היה דומה למשנהו בטעמו או במרקמו. אין פלא שאת הצ'יפס הטוב ביותר בחיי אכלתי  בדוכן רחוב בקוסקו.
האירופאים, שהביאו לאמריקה הדרומית חצבת ואבעבועות, לקחו ממנה את תפוחי האדמה והפכו אותם לפירה ולצ'יפס קפוא. האם זוהי נקמתם השקטה של האינדיאנים?

כתב: נלי שפר